קהילה
News

הבללה של לילך 7 – אקוודור

הבללה של לילך 7 – אקוודור

הבללה של לילך 7

"לא, זו לא הדרך" הסתובבנו וניסינו שביל אחר…"אוי שוב הגענו לקידוח נפט"….הסתובבנו וניסינו שביל אחר, ככה עברנו את כל דרכי הנפט שבאזור, דרכים שחברות הנפט סללו להגיע לקידוחים ביער, עצוב אבל לפחות הם נותנים לכפריים חשמל ובתי ספר וחיים יותר טובים, אבל לאורך הדרכים אין יער ואין חיות. "המדריך" שלקחנו איתנו ממיסאווז'יל לא מפסיק להתנצל ולומר שכל כך הרבה דרכים חדשות שהוא לא מזהה…בטח….הוא פשוט לא היה כאן שנים. גם כן מדריך. מנגטואה מת ואווה חיי, כך גילינו בכפר הוואורני כשהגענו סוף סוף אחרי כל ההתברברויות, לא יאומן 16 שנה דנדן לא היה כאן, אבל המרפאים איתם עבד, שכבר אז היו זקנים, חלקם עוד בחיים והיה מרגש לראות את דנדן מדבר עם הוואורנים ומלקט אינפורמציה חדשה, הזקן היחיד בכפר לבש מכנסיים אבל רגע לפני שירדנו לג'ונגל הוא הוריד אותם ונשאר עם שרוך קשור לאיבר המין. הוואורני לפחות בן שבעים נכנס ערום (אם לא מחשיבים את השרוך שלא ממש מסתיר) ויחף ליער וריחף על הנמלים העוקצות הגזעים הבולטים הבוץ המחליק ותוך דקה היה בנחל מחכה לנו עם החנית, לנו לקח רבע שעה להתמרח בחומר נגד עוקצים, מגפיים, תיקים, ילדים ולפלס דרך ביער עד שהגענו לוואורני, אבל מה אכפת לי, ירדתי, יותר נכון התגלצ'תי לנחל, נרטבתי לגמרי כי המגפיים שלי קרועים, ואז…כמו מתוך חלום….כמו מתוך אגדה…כמו מתוך סיפור….יצאה איילה מתוך היער וחצתה מולי את הנחל לצד השני, אם הילדים לא היו עדים אף אחד לא היה מאמין לי, דנדן לא ראה וגם לא הוואורני שישב עם הגב אליה (מזל, אם היה רואה היה תוקע בה חנית), היא היתה אצילה כמו איילה וחומה ומדהימה ודנדן בכל חמש שנות עבודתו ביער לא ראה כך איילה והיא תישאר בזיכרוני לנצח. חילקנו בכפר מתנות ונפרדנו מהג'ונגל, יום אחד חם ולח ויום למחרת אנחנו בהרים קר ואין חמצן. ככה זה באקוודור, הכל קרוב ומגוון, קואנקה, עיר מדהימה, ואם אני אומרת ואני שונאת ערים סימן שיש בה משהוא מיוחד, מבנים עתיקים וכנסיות מתקופת שלטון הספרדים…אה והכי חשוב קופיטרי, בית קפה של חבר של דנדן שבה יש עוגת שוקולד מדהימה שהילדים חולים עליה. ככה זה בטיול זוכרים גם את החוויות הקטנות.
היה ממש קר שם למעלה באגמים וגם ירד גשם, אבל עשינו הליכה סביב האגם ונסענו לצ'ימבורסו, ההר הכי גבוה באקוודור, לא אתאר את הדרך המדהימה כדי שלא תסגרו את הבללה, בסופו של יום ארוך ארוך הגענו לחווה של ערן ושם סוף סוף פגשנו את מאיה ובן, חברים מהארץ שהגיעו לטייל איתנו, הם הסתבכו בטיסה של 30 שעות עד קיטו ובגלל תאונת מטוס (לא שלהם), הם נחתו בגווייקיל, חיכו 7 שעות ורק אז הגיעו ליעדם. הם היו גמורים. נסענו לקוטופקסי ההר געש שפעם קודמת לפני יובלות בתחילת הטיול עלינו אליו ושם תפסה אותנו סופת שלגים (מי שלא זוכר לא עבר את הבוחן ושיקרא שוב את הבללות) אני אופק והחברים פשוט התגלשנו מ 4,600 מ' עד לאגם 3,800 מ' עם אופניים…אקשן מוחלט. לנבט חגגנו שלוש והיא קיבלה ביסלי ובמבמה ממאיה ובן, האוכל הכי ישראלי שהיא אכלה בטיול, את השוקולדים גנבו להם בטיסה.
אני מריחה את הסוף וגם הבללה עוד מעט יגמר ותצטרכו לבוא לחווה ולראות אותי מתמודדת עם כל הנזקים והבעיות וההסתגלויות שמחכות לי בארץ, והבטן מתכווצת, אבל אני יודעת שברגע שאני חוזרת לחווה ולחיות שלי אני מאושרת מחדש החווה ישר מאפסת אותי, ואם לא אז אתם תאפסו אותי…וכל מה שהחלטתי שאחליט בטיול הזה לא החלטתי…לא לגבי הלימודים ולא לגבי העתיד…אבל המחשבות הן מהירות ובטוח התרחש עיבוד רגשי במוח וכשאעמוד מול ההחלטות יהיה לי קל יותר…
אבל חכו רגע שיא הטיול מגיע, וגם שיא הבללה, …נו מה כבר אני יכולה לחדש…אז ככה..יורדים לג'ונגל ללודג' הכי מדהים בעולם (בעל הלודג' מכיר את דנדן ומחייב אותנו במחיר מצחיק ממש לא יאומן מה דנדן עם הקשרים שלו משיג, אין עליו.) הייחוד של הלודג' זה המיקום, בשמורה על גדות לגונה שחודשיים בשנה מתייבשת, יש בה עצים שחיים בתוך המים, המים נראים שחורים בגלל הרקב מהעצים אבל כששוחים בהם הם נקיים וצלולים כמו מראה, כל הג'ונגל משתקף בהם, על הגדות ג'ונגל פראי עם המון חיות, מגיעים ללודג' רק בהפלגה עם קנו בתוך היער, כבר בהפלגה ראינו המון חיות, מקבלים בקתה מעץ פשוטה עם שתי מיטות וכילות, הכל פתוח אין חלונות ולכן החרקים חוגגים, כל חרק ענק בצבעים מדהימים, לילה אחד התקלחתי עם אילנית ענקית, זו צפרדע שבדרך כלל קטנה אבל בג'ונגל יש המון מינים ואחד הוא בגודל קרפדה, האורגים שרים כל היום ובונים קנים מתחת לחלון, השכמה של אורגים זה בשש, שלוש ארוחות ביום, ערסלים לילדים, מגדל תצפית ממנו רואים את היער בגובה עיניים וגם את הקופים שמגיעים, וחיים בתוך חלום, כל היום מחפשים חיות, בקנו, בהליכה ביער, בסיורי ובהפלגות לילה, פעם אחת יורדים לכפר לראות איך שבט הסקויה חי ועוזרים בבישול יוקה מסורתי (רוב הזמן התחבקתי עם קוף לגוטריקס כמו אלו מהמקלט של הקופים רק שזה היה קצת נשכן אבל בסוף נרקם סיפור אהבה, הוא נישק אותי צרפתית, אכל לי על הראש לחם יוקה עם דבש (יוקה היא פקעת ממנה מכינים את רוב מאכלי הפחממות כאן), שיחק איתי, עלה לי על הראש והתחבק כשהמקומיים גירשו אותו עם עלים צורבים לו ובסוף כשירד כבר גשם שוטף נרדם עלי, הפרידה הייתה קשה), יצאנו לדוג פירנייות (החלום של עיטם התגשם והוא דג פעמיים פירנייות ושיחרר חזרה לטבע כי זו שמורה אבל בסוד אל תגלו לאף אחד המדריך הסכים שניקח פירנייה אחת גדולה ונתן לעיטם את השיניים אז מי שאף פעם לא ראה שיניים של פירנייה תהייה לו הזדמנות)…אבל רגע ! תעצרו את הסיפור ! כי לפני הירידה לג'ונגל יש תקלה באוטו של מאיה ובן ואנחנו מגיעים ללגו אגריאו רק בלילה מותשים, ולמחרת אנחנו שוכחים, שוב שוכחים, לתדלק ומחפשים דלק בכפרים נידחים…אבל בסוף מגיעים, הכל מסתדר, אנחנו יושבים בקנו ושטים בתוך ג'ונגל פראי ורואים קופי סאקי (אשל קלטה אותו) קופי סנאי, קופי מרמוסטים, קופים עם ידיים צהובות שמעולם לא ידענו על קיומם, עטלפים קטנטנים שחיים מתחת לגזעי עצים ונראים כמו עלים, דולפיני נהרות ורודים (האחרונים בעולם, הנכדים שלנו כבר לא יראו), מאות ציפורים כולל העוף עם הציפורן ששמה "הואצין", אילנית ענקית שכמובן מיד עיטם תפס כחיית מחמד, תוכנים בטבע מאוד נדיר צדו את רובם בגלל הנוצות המדהימות, אין סוף חרקים מוזרים וכל זה כשבאוויר מרחף המורפו, פרפר ענק כחול בוהק. לסיום הכי מושלם של הטיול ראינו בשייט בלילה קיימן, למען הדיוק שניים, אחד גור קטן שבכלל לא פחד ואפילו תפסנו אותו ביד וליטפנו ושחררנו ואחד ענק, 3.5 מטרים ולא ליטפנו רק הבטנו במרחק עשרה סנטימטרים ממנו וראינו את הרטוב של העין שלו שהיה מחוץ למים, קיימן למי שלא יודע זה פשוט תנין דרום אמריקאי!!! וממש לסיום ראינו נחש בואה על עץ ובסיור לילה בג'ונגל ראינו לטאה מדהימה שדנדן לא ראה מעולם, והמון אילניות, עכבישים, חרקי ענק ועוד ורק עצלן לא ראינו…מאושרים עד כלות עזבנו את הלודג' וחזרנו למלון בקוקה שכבר היינו בו…הילדים מיד רצו להגיד שלום לקופים, לתוכן, לתוכים ואז…אשל רצה אלי בצעקות שמחה "אימא יש פה עצלן, יש פה עצלן על העץ, בואי תראי…" ורצה מיד לגלוש בבריכה, אז עכשיו לילה ואני בעיניים אדומות מעייפות כותבת את הבללה ולידי על העץ ע..צ…ל…ן שמאז שהגענו עשה בערך שלוש תנועות ואכל עלה. הוא נראה כמו איש והוא לא קוף הוא משפחה נפרדת ואוכל עלי שעועית הגלידה שאומרים שיש בהם חומר ממסטל ולכן הם רוב היום עצלים, בעצם מסוממים, ולא עושים הרבה. אז מי שרוצה לדעת איך לחיות חיים מ..ש..ע…מ..מ..י…ם שילך ללמוד אצל העצלן. אבל אני, יש לי חיוך מרוח על הפנים כי גם עצלן ראיתי ומחר יום חדש. ומלא פעילות לא עצלנית.
היום חזרנו לקספיספה הכפר הקיצואני שדנדן עבד איתו לפני עשרים שנה, היינו פה בתחילת הטיול כשעשינו הכנה, ואיזה הבדל, אני מתבוננת בילדי ומתנפחת מאושר ומגאווה, הם השתנו בחודשיים האלו, הם הסתגלו. הייתם צריכים לראות אותם בסיור לילה מתלהבים מכל עש קטן ציבעוני, מכל צפרדע או עלה מיוחד, טועמים, בודקים, חווים בהתרגשות את הג'ונגל, הלכנו בביצות ושקענו בבוץ, באמצע הליכה ארוכה ביער עשינו טרזן אמיתי משורשי אוויר, הם עפו ביער בהתלהבות (גם אני ודנדן) ונבט שלא מוותרת על כלום עפה עשרות מטרים על חתיכת שורש בלי פחד (המשפט הכי חשוב שלה בטיול היה "בא לי גם, למה רק הם?…"), כשיצאנו לדוג פירנייות הם תפסו ראשונים אפילו לפני המדריך שהייתה לו חכה טובה ולא רק מקל עם קרס, כשכמנו בשש בבוקר לשייט ציפורים אשל קמה והצטרפה, בלילה הם שיחקו בלתפוס צפרדעים וקרפדות וכמובן הצליחו בלי בעיה, בכפר הם התעקשו לעזור לקיצואנית בכל תהליך ההכנה, להוציא את היוקה מהאדמה, לגרד אותה, לסנן, לשים על המדורה ובסוף לאכול את לחם היוקה, כשהכנו רפסודה בכספיספה הם עזרו לכרות את עץ הבלסה לקלף את הגזע לנקות עם מצטה את החלק העליון ושטו עד קוקה כשלוש שעות על הרפסודה, כשמצאנו את הקיימן הם התרגשו (אופק קצת פחדה) ועיטם החזיק אותו ושיחרר לחופשי, הם התעקשו בצהריים להשיט לבד את הקנו עם משוטים אז ביום הראשון לא ממש התקדמנו אבל למחרת כבר שטנו יפה, הם נהנים מאוכל מקומי, הם טועמים ומנסים, לא נבהלים מחרקי ענק כולל ג'וק צבעוני וטרנטולה, כל קוף מרגש אותם, אשל ספרה את מספר המורפואים שראתה (פרפרים כחולים, ונדמה לי שהיגיעה לחמישים), עיטם העדיף לנסוע באוטו עם מאיה ובן (סוף סוף חבר בן) והם נהנים מהבגרות שלו והסיפורים שלו, נבט לא מוותרת מתגלשת במגלשות למים אוספת עם עיטם חלזונות (וצורחת כל הזמן "עיטם חכה לי") ומחפשת עם פנס אילניות לעיטם, ואופק מתרגשת מלחפש חיות וזהב בנהר יותר מלקנות שטויות ואם קונים אז זה מצ'טות שזה בסדר מבחינתי, הילדים נכנסו עמוק לתוך הטיול לתוך החוויות, פשוט הייתה להם תקופת הסתגלות, הם כבר לא תינוקות או ילדים קטנים שמסתגלים לכל מציאות מייד, אני מתכוונת בעיקר לאופק, עכשיו הן זקוקות כמו המבוגרים לזמן הסתגלות וזו כנראה ההתבגרות המוחית שלהן,לילדים יש מוח גמיש שקולט ולומד כמו עם השפה יש חלון הזדמנויות ללמידה אחר כך המוח מתחיל להתקבע על המציאות ואם היא משתנה יש צורך בתקופת הסתגלות, אצל זקנים זה הכי קיצוני הם זקוקים להרגלים שלהם לאוכל שלהם למיטה שלהם (טוב עדה זו לא דוגמא לה אין בעיה להסתגל וזה מדהים צריך לחקור את זה) ואנשים שמטיילים הרבה גם יותר גמישים כמו דנדן ואני אבל אני חייבת להודות שגם אני הצטרכתי הפעם להסתגל, להסתגל לישון במלונות והוסטלים ולא באוהל, להסתגל לאכול במסעדות מקומיות ולצידי הרחוב ולא לבשל, להסתגל לתת כביסה למכבסה ולא לכבס בנהר, להסתגל למגוון האדיר של מציאות לא סוואנה וחול כל הזמן אלא ג'ונגל יום אחד ויום אחר הרים וקרח ויום למחרת ים וחול ויום למחרת יער עננים ויום למחרת עיר גדולה ואנשים וככה אקוודור עם מגוון עצום של נופים ושבטים וחיות ואני אספר לכם בסוד שלא רק שהסתגלתי גם נהנתי בצורה שמעולם לא חוויתי וקשה כבר להפתיע אותי בגילי המופלג והנה זה קרה, ומה שהכי קרה זה שאני כל כך גאה בילדי שנהנים יום אחד מלאכול סושי בקיטו במסעדה הכי מפוארת עם חברים של דנדן ויום אחר בכפר קיצואני מלבבות דקל ודגים אפויים בתוך עלה דקל ואם תחזרו לבללה הראשון בו הם לא טעמו את זחלי הצ'ונטה אז עכשיו בשוק הם חיפשו אותם וכל אחד אכל שיפוד מלא וזה אומר הכל על ההסתגלות שלהם להנות מאקוודור, והסוף מגיע ובכל יום סוחטים עוד חוויה רגע לפני הסוף, ועוד נהייה בהרים ובמינדו אבל על כך כבר בארץ.

שתהייה שנה נפלאה עם המון חוויות וטיולים בארץ אני מבטיחה, השנה נטייל גם אם אני אלמד….

Tagged:

1 Comment

Leave A Reply