קהילה
News

הבללה של לילך 5 – אקוודור

הבללה של לילך 5 – אקוודור

הבללה של לילך 5

זה מצחיק/עצוב אבל כשמטיילים עם ילדים המקום הכי מהמם בעולם יכול להיזכר כסתם מקום בו הילדים קיטרו ואילו סתם מקום יכול להיזכר כמקום הכי מהמם בעולם. אז אני עכשיו מול אוקיינוס ירוק תורכיז, רוח חזקה מעיפה את המחשבות (אוף הפכתי לכותבת שמלצית), סלעי לבה שחורים מגיעים עד הים, עצים מפותלים יוצרים אזור מסתור מהרוח והענפים משמשים ספסלים, איגואנת ים הולכת לתומה על חול לבן מבריק, בריכות קטנות בין הסלעים, מלמעלה דואה שקנאי ואז צולל למים לתפוס דג, ציפורים קטנות מתרוצצות לידי מחפשות שאריות, בין הסלעים עשרות סרטנים בצבעים בוהקים מתרחקים לתוך המחילות, בחול החלק שאין בו אף טביעת אדם מתרוצצות ארבע מפלצות משחקות מלחמת בוץ, חפרות בורות "ג'קוזי", ורצות בטירוף לתוך הגלים. כן אלו ילדי, לפני שעה הלכנו בתוך מערת לבה, רבו על מי יחזיק את הפנס הטוב, העובדה שהם בתוך מערת לבה היחידה בעולם באורך מעל 2 קילומטרים אינה חשובה כמו שהפנס הטוב אצל אשל ואופק רוצה אותו. עכשיו אני מסתובבת על החוף, רגע קר רגע נעים, מסתכלת על הילדים שבמצבים כאלו בטבע יודעים להעסיק את עצמם וחושבת על כך שהתובנות שאני מגיעה אליהם בטיול הזה לא כל כך מבריקות ואתם מסכנים צריכים לסבול את זיבולי השכל שלי רק בגלל שברגע של חולשה הסכמתם שאשתף אתכם בבללה שבי ולא ידעתם שזה יגלוש בכל שבוע למחשב שלכם. אני מבטיחה להשתפר. אז בתמורה אבדח אתכם בסיפור הגעתי לאיי גאלאפגוס. שש בבוקר דנדן בא להקפיץ אותנו לשדה התעופה בקיטו, מזל, המון בירוקרטיה לא צפויה, לא הייתי מסתדרת לבד, עולה למטוס לבד עם הילדים, דנדן טס בטיסה אחרת עם הקבוצה, "מיס לילץ בואי איתנו" מורידים אותי מהמטוס ולא משנה שאני מסבירה שילדי הרכים נשארים לבד, טוב הם לא מבינים אנגלית וזה לא מעניין אותם, מובילים אותי למקום אחר בשדה, והדמיונות שהמטוס ממריא בלעדי עם הילדים הופך ממשי, בסוף לקחו אותי למסוע של התיקים, החרימו את בלון הגז שהיה לי בתיק ועוד אמרתי תודה (שמחתי שלא כלאו אותי), הטיסה היתה קצרה ונעימה, תור ענק לבדיקת דרכונים, הילדים משתוללים משעמום, אני צרכה לעלות לאוטובוס מקומי, לעבור למעבורת (נבט מתעקשת לקפוץ לבד מעל המזח למעבורת "אני לא אפול" היא צורחת בהתלהבות אבל ליבי נופל), לשוט לאי אחר, לעלות לאוטובוס מקומי עמוס, ולהגיע לעיירה שאני לא מכירה ואין לי מושג איפה נישן אה כן והילדים כרגיל מתים מרעב ולי יש שתי עוגיות מפוררות בתיק, וכל זה אני עושה עם שני צ'ימידנים ענקיים שאני צרכה להעביר ממקום למקום ועוד המון תיקי יד כבדים עם מצלמות וספרים. הילדים עוזרים. הגענו, ירדנו איפה שהוא, קודם כל אכלנו, כי כמו שאני יודעת מסבתא עדה ילדים רעבים זה כמו פצצה מתקתקת, אני מנסה לעצור מונית אבל כל אחד שרואה אותי עם ערמת ילדים מג'ופג'פים וערמת תיקים לא רוצה לעצור, "חוליו" עוצר בסוף ואנחנו מסתובבים בכל העיירה ולא מוצאיםחדר נחמד במחיר הגיוני, חוליו מציל את המצב ולוקח אותנו לדירה קטנה חמודה עם מטבח שני חדרים לא רחוק מהמרכז ליד סופר (מאוד חשוב) ולא יקר במושגים של גאלאפגוס. בית, יש לנו בית לארבעה ימים והילדים מאושרים, פעם ראשונה בטיול יש לנו בית שאפשר לבשל, להסתובב, להשתולל על המיטות, לרדת לרחוב ולנסוע על סקטבורד ישן שאופק מצאה זרוק באשפה, ואני כמו בסרטים עומדת על עדן החלון ועושה מה שאף פעם לא יכולתי לעשות, קוראת לילדים מעדן החלון (אין לנו בחווה רחוב ובית על קומות) ויושבת עם כוס קפה על המדרכה מסתכלת על עיטם מתרסק מהסקטבורד בזמן שהבנות למעלה מכינות ארוחת ערב (ואני אחר כך שוטפתאת הכלים בכיור ולא בסתר במקלחת כמו שעשיתי בחדרים במלונות בהם אין מטבח ואסור לבשל אבל אני מבשלת בכל אופן כי יש לי ארבעה רעבים על בסיס קבוע).
שיא עולם, היום הילדים העדיפו ללכת לחוף הים (שוב צדקו, החוף היה מדהים) ולא לבקר את דנדן עם הקבוצה שנחתו כאן באי לשעתיים, "נראה אותו מחר" הם מתרצים, כן מחר אנחנו נפגשים בערב וסוף תקופת הלבד. שוב שרדתי בגבורה, ואפילו נהניתי רוב הזמן, וברגעים קשים נשמתי עמוק וידעתי שכשזה יגמר אהיה מרוצה מעצמי מאוד וכך הזדקנתי לי, איך אני יודעת? כי רק עם הבגרות מגיעה התובנה שגם רגעים ממש קשים יש להם סוף והזמן הוא המתנה הכי טובה שלנו ברגעים בלתי נסבלים אבל גם המתנה הכי נוראית שלנו ברגעים ממש ממש טובים….

היום פוגשים את דנדן אז מה כבר יכול לקרות? הרבה! ירדנו עם התיקים לרחוב לתפוס מונית לנמל שם סירה תקפיץ אותנו לאי כריסטובל, שם דנדן מחכה, איזה כייף, איזו הקלה, …..ל…א….. אני רצה בטרוף להציל את אופק מהכלב השחור שהתנפל עליה….דם….צרחות (בעיקר שלי)…כל הרחוב יורד ובעלת הכלב מקבלת ממני קללות בעברית ותנועות איום…אני מחבקת את אופק שבוכה "אני אמות מכלבת" ועוד בוכה על כתמי הדם על השימלה הכי יפה שהביאה מהארץ (מזכיר לי את הסיפור עם גילי שטיילה עם דנדן בדרום אמריקה והכלב שנשך אותה בציצי ושם זה היה על הגופייה שנקרעה) ומסתכלת על הרגל שם נפער חור…אז הרבה יכול לקרות גם ברגע האחרון… טלפונים לדנדן, משטרה שבאה ורוצה לצלם את אופק כדי לתבוע את בעלת הכלב (היא לא מסכימה), בינתיים עולים לסירה ואני מנסה לא הקיא בזמן שנבט טוחנת לי את המוח ומנסה לתפוס גלים (ורק בנס לא עפה מהסיפון), ואשל מפוחדת מוחצת לי את היד (למה זה שט כל כך מהר ולמה הסירה קופצת על הגלים) ועיטם מסתכל על הגלים, כמובן בלי פחד, ונרדם ואופק נהנית מההפלגה ואפילו מזהה דולפינים ואני מנסה להציץ עליהם בלי למות מבחילה…(וזה מזכיר לי שאין סיכוי שאכנס להריון ואסבול כך חודשים) ובסוף באמת הגענו ודנדן לקח את אופק לבית החולים ושם תפרו וניקו וחיסנו…והיא הייתה גיבורה אמתית וגם שאר הילדים טיפלו ודאגו לה. עכשיו אנחנו בדירה מדהימה מול הים הכחול והמון הרפתקאות מחכות לנו מחר אבל הפעם עם דנדן!!!!!

Tagged: , ,

1 Comment

  1. מאת WPExplorer:

    Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit. Sed suscipit dapibus nisl, in volutpat lacus porttitor non. Sed ultrices metus in nisl mattis commodo. Praesent

Leave A Reply