קהילה
News

הבלללה של לילך – אקוודור

הבלללה של לילך – אקוודור

הכל התחיל עם סשה, ביקשנו שיגיע באחת בלילה לקחת אותנו לשדה התעופה, ידענו שייקח לו חצי שעה לקרטע עם הוולוו בדרך עפר ואנחנו צריכים להיות בשדה התעופה בשלוש לפנות בוקר. אז באחת וחצי הוא רק מצא את הכניסה לדרך העפר ולקח לו חצי שעה להגיע לחווה כאשר כל חמש דקות הוא מתקשר לוודא שבאמת אנחנו גרים בחור הזה שהוא מנסה להגיע אליו, מהשער כבר נסעתי להדריך אותו עם האוטו כי אין סיכוי שהוא היה מוצא את הדרך לבד, כשהגיע סוף סוף הדם שלי רתח: "למה את כועסת גברת…אני לא אשם….הדרך…וקבענו…" אבל הצעקות שלי גברו על הגמגום שלו בעודו עומד ורואה אותנו מעמיסים שישה צ'ימידנים ענקיים והמון תיקים קטנים, הוא לא חשב אפילו לעזור למשפחה המוזרה הזו שגרה בסוף העולם ונוסעת לסוף העולם שמאלה. וחצי שעה לקח לו לצאת מדרך העפר ואני רק ניסיתי לנשום עמוק ולחשוב על כך שבסוף נגיע ולא נאחר ונחשוב על הלילה המוזר הזה כעוד חוויה.

לשדה הגענו באיחור וכל המדינה הייתה שם איתנו. יחסית עבר מהר ואפילו פגשנו את זה שאסור לומר את שמו נוסע ליוון "מיגל" חבר של דנדן. לספרד הגענו בשעה איחור ונותרה שעה בין הטיסות אז כמובן שרצנו עם אלפי התיקים שסחבנו ולא מצאנו את השער כי ספרדים ושלטי הדרכה זה שני דברים מנוגדים ואז נתקענו, הבודקת הצהירה שיש לנו נשק בתיקים, נשבענו לה שאין והיא התעקשה אז מצאנו אצל אשל אולר, היא שכחה להוציא, מזל שלא תרמיל של כדורים, הלך האולר וכמעט הלכה הטיסה.

הרבה שעות מטוס, וחוץ מקטע קשה בו נבט צרחה הטיסה עברה בשעמום של הילדים אבל בשלום, הרבה שינה קטועה ואוכל של מטוסים.

לקיטו הגענו אחר הצהריים ואז גילינו שבעצם כלום לא מסודר, לא רכב לא דירה ולא איציק החבר של דנדן שהיה צריך להיות בקיטו ולעזור לנו אבל נשאר בארץ, לקחנו מונית למלון שדנדן ישן בו עם הקבוצות וקיבלנו מחיר טוב לחדר. קיטו, עיר גדולה, דרום אמריקה, אני צרכה להסתגל. זו לא אפריקה שהעיר הגדולה היא מקום שרק רוצים לברוח ממנו, ואני לא מבינה ספרדית ומרגישה אבודה אבל יודעת שבסוף אסתדר. דנדן לחוץ, פעם ראשונה עם המשפחה באקוודור ואין דירה וגם לא רכב ואני קצת אבודה ללא ספרדית והילדים,,,,אה כן הילדים הם גם פה איתנו ויש להם הרבה מה לומר או בעיקר לצרוח. הם דווקא אוהבים את העיר, ובסוף מצאנו מלון קטן ואחרי פגישה נחמדה בשגרירות עם השגריר, שאשתו היא הבת של הפרופסור שדנדן עשה אצלו תואר שני, הוא כבר הזמין אותנו לישון אצלו בבית והנהג הפרטי שלו לקח אותנו לחפש רכב לשכור וכך הדברים מתגלגלים… ומצאנו רכב לשכור ונתנו לנו רכב חדש עד שיגיע הרכב המיועד לנו, אז כבר ביום הראשון הרסנו את הפנס האחורי. ובסוף נסענו לאוטבלו, ולמרות שמצאתי מלון מקומי מטונף בארבעה דולר ללילה לאדם הייתי במעוט והלכנו על מלון של 36 דולר ללילה לכולנו שזה חצי מחיר משויו האמיתי של המלון אבל דנדן עם הקסם שלו מצליח לשבור כל מנהל מלון מקומי. ואני עדיין לא מבינה מילה.  והילדים , קרה בדיוק מה שקיוויתי שיקרה הם מאוד התקרבו אחד לשני אבל מרוב התקרבות הם כל הזמן משתוללים וצורחים ואי אפשר להרגיע אותם, וזה לא כמו באפריקה בשטח שהם יכולים להשתולל ולצרוח כמה שהם רוצים ורק הג'ירפות סובלות, כאן זה עיר, מלון והם לא ממש שומרים על התנהגות נאותה. אז זה מעצבן להעיר להם כל הזמן….מצד אחד הם משחקים מצד שני מסכנים האורחים במלון…מצד שלישי מסכנים אני ודנדן ברכב עם ארבעה ילדים משתוללים שרים צורחים בוכים ונושכים, כן היום נבט נשכה את עיטם ועיטם הרביץ לנבט והבנות מצטרפות לחינגה אז מגיע לי שרציתי שהילדים יתקרבו….

היינו במפלים מדהימים ששם הרגשתי קצת בטבע והיה גשר מעל הנהר מחבלים מתנדנד, ואפילו אשל בסוף התגברה על הפחד ורצה אותו הלוך וחזור, וגם נבט הלכה אותו לבד והייתה מרוצה מעצמה, ורק אני קמתי בשלוש בלילה עם עקיצות נוראיות מהזבובים שהיו שם, והיום היינו בשוק חיות עם חזירים שרקנים תרנגולות כלבים חתולים והיה מדהים, ובשוק באוטבלו אופק כבר רצה בין הדוכנים מצליחה להוריד מחירים להתווכח עם המוכרים, מבזבזת את מאה דולר התקציב שלה לכל הטיול (האמת קנתה דברים יפים ) ומוצאת את הדרך למלון עצמאית ומשוגעת ואשל קונה ומקטרת כי היא לא בטוחה מה לקנות ומתי ועיטם מרוצה בלי לקנות ורק בסוף השתכנע וקנה סכין עם נרתיק עור ונבט על הגב נותנת לי הוראות ומדווחת מה היא רואה והגב שלי נשבר והמוח שלי מתפוצץ מהקניות האין סופיות של הבנות…. והמון ריחות וטעמים, כל הזמן אוכלים ברחוב דברים חדשים של מקומיים, חגיגה לקיבה וכל מי שמכיר אותי עכשיו שואל את עצמו מה קורה כאן ואיפה לילך בכל הסיפור אז אני כאן מסתגלת למציאות מוזרה וחדשה ולומדת על עצמי עוד דבר או שניים ובסך הכל הכל חוויה אין סופית שרק לומדים ממנה ונוצרים אותה בזיכרון.

לילה טוב

נ.ב. היום אנחנו לנים בבית מפואר בקיטו, כן כן אצל השגריר עם חלונות לנוף של ההרים והעיר והילדים כל אחר הצהרים שיחקו כדורגל עם השגריר וקצת מרגישים כמו מלכים וזה רק בישראל יכול לקרות שאחרי חצי שעה דנדן כבר חבר עם השגריר בסחבקיות האופיינית רק לישראלים…וזו הסיבה שאנחנו תמיד חוזרים….בגלל האנשים….

0 Comments

Leave A Reply