קהילה
News

הבללה של לילך 1 – אקוודור

הבללה של לילך 1 – אקוודור

הבללה של לילך 1
גשם, ערפל, כביש מפותל שעולה מהג'ונגל מתפתל בין ההרים, יער עננים, תהום, לא רואים ממטר ואנחנו נוסעים על אדים של דלק. האוטו כבר נחנק ממחסור בבנזין ולמטה העיירה. גלשנו לתחנת דלק – אין בנזין רק סולר. המוכרת עושה תנועה עם היד , אז קנינו ארטיקים להמתיק את הבשורה. והמשכנו לנסוע על אדים , "היא אמרה עוד 15" דנדן מודיע, מה 15? מה כמה? קילומטרים או דקות…כך או כך הסיכוי להגיע ירוד, אבל הרכב הפלצני הזה שהוא כאילו 4X4 כל הזמן (כמו של סבתא אסתר מודיעים הילדים בהתרגשות), אוטומטי, ריפוד כאילו מעור שחור, נמוך כך שאפילו להר לא הצלחנו לעלות איתו (היה קר ורוח מקפיאה, הלכנו קצת ברגל והתנשמנו כמו סוסים בגלל הגובה) ויש לו מראות שמסתובבות אוטומטיות, והוא מבשר לך בכל רגע נתון כמה קילומטרים אפשר לנסוע עם הבנזין שיש לך במיכל או במקרה שלנו שאין, הפעם לא אכזב והביא אותנו לעיירה הקרובה לתדלוק – ותוספת נחמדה בתחנת הדלק המון עשים מדהימים בכל מיני צבעים וגדלים. ככה זה ביער עננים, המון חרקים. ואופק עושה מעש אחד טבעת ואנחנו נוסעים לאכול במסעדה מקומית מאכלים מקומיים כי כבר סיפרתי לכם שזה חלק מהעניין פה לטעום דברים חדשים אז אלפנדות מבצק תירס ובצק תירס מתקתק בתוך עלי בננה וחטיף מיובש מעור של חזיר. בעצם כל זה קורה אחרי שנסענו לג'ונגל לעשות את ההכנה עם דנדן לטיול שהוא ידריך והאמת זה לא קל. נסיעה ארוכה לקוקה, עיר מגעילה בג'ונגל, וכל הנסיעה ילדים רבים ומקטרים ודווקא הדרך מדהימה אבל הם לא מבחינים, ומה קרה בשנתיים האחרונות, שפתאום קשה לנסוע איתם באוטו, ואולי זה רק ההסתגלות לחיים החדשים ואולי הם סתם נהיו נודניקים, ואני כבר עוברות לי מחשבות בראש שהגענו עם הגדולות לגיל שבאמת צריך להשאיר אותן בארץ אבל אני מנסה להדחיק את המחשבה, הגענו לקוקה ודנדן נוסע למלון שהוא יהיה עם הקבוצה וכלום לא מסתדר…המזגן בחדר לא עובד (שמעתם אני בחדר עם מזגן לאן התדרדרתי אבל כל כך לח כאן ומלא יתושים), המקלחת זורמת ויש שלולית ענקית בחדר ושום דבר לא מתייבש כאן בג'ונגל עם מאה אחוז לחות, והנהג שצריך לקחת את דנדן לבן של אלפרו (הבן של השאמן שדנדן עבד איתו ואליו הוא לוקח את הקבוצה) מתחמק ולא מגיע, המנקות במלון התעצבנו ששמתי מגבת על הרצפה לנגב את השלולית – כבר אמרתי שאני שונאת בתי מלון, אבל יש גם אור במנהרה. במלון קופים משוחררים וקוף סנאי אחד ממש התאהב באשל ועלה לה על הראש ושיחק איתה, ויש תוכים ותוכן שרודף אחרי הילדים ומגלשה ישר לתוך הברכה שהבנות בכל רגע פנוי מתגלשות בה ועיטם החליק בטעות לתוך המים העמוקים ורק בנס אחותו האמיצה רצה להציל אותו מטביעה, אופק. בבוקר לקחנו קנו לתוך הג'ונגלים, שיט מדהים לתוך היער, הגענו לכפר שדנדן עבד איתו, ובדרך ראינו המון צמחים שאוכלים ודנדן מסביר וזה הייחוד בלטייל איתו, הידע שהוא מעביר לילדים ורק אופק לא ממש מתעניינת ואשל כן ועיטם עשה פרצוף (אחר כך התברר בגלל שהוא חלם על המגלשה שבערב כשהוא התגלש בה הוא כמעט טבע.) הגענו לכפר ודנדן היה בשוק תרבותי, הכפר הקטן בג'ונגל יש בו עכשיו חשמל, וגם גן שעשועים קטן לילדים והכל השתנה, כן החיים עוברים והכל מתפתח, משתנה, גם אני וגם הילדים, והאישה המקומית שמכירה את דנדן הכינה לנו זחלי צ'ונטה מטוגנים שהיא רצתה למכור בעיירה והם שווים המון כסף כי כבר הג'וגל נהרס מקידוחי נפט, וחיות לצוד כבר צדו הכל, ומאוד קשה למצוא את הזחלים הללו אבל היא לא רצתה כסף. אז במקום להתלהב רק אשל העיזה לטעום מהזחלים, השאר השתפנו אפילו שגם אני טעמתי והרגשתי שהילדים שלי נהיו מפונקים ועירונים יחסית לאינדיאנים הקטנים האלו שרצים יחפים בג'ונגל, אסור לי לחשוב כך אבל זה מצטבר וכשהגענו למלון ודנדן נסע לבד לחפש את הבן של אלפרו בג'ונגל כבר לא יכולתי והתפוצצתי. אמרתי לילדים מה אני חושבת על הקיטורים האין סופיים שלהם ושאני ודנדן כבר לא נהנים איתם וחבל. אבל ברור לי שזה ההסתגלות וגם כי גם אני בהסתגלות, כי אני רגילה לטייל בשטח שהילדים משתוללים ומטונפים ומייצרים לעצמם