קהילה
News

הבללה של לילך 3 – אקוודור

הבללה של לילך 3 – אקוודור

הבללה של לילך 3

רגע של לחץ, פרפור של הלב, אני לבד בקיטו עם ארבעה ילדים, דנדן עזב לטובת הקבוצה (אני חושבת שהפעם הוא שמח להתרחק מהבלגן של הילדים), אבל בעצם הכל בסדר, יום הליכה מטורף בעיר העתיקה, ישיבה בבית קפה עם הילדים, כולם מבסוטים, רגע…אני מסתדרת, עם מפה דבוקה לאף, אני מנווטת בעיר המטורפת הזו, אוטובוס מקומי, יורדת ברגע האחרון בדיוק ברחוב הנכון, טופחת לעצמי על השכם, ארוחת ערב שהילדים מכינים, יש מטבח במלון, רואים סרטים והכל טוב. לילה, חושך, אני לא נרדמת כנראה בגלל הלחץ (עוד ארבעה ימים ייצא ההרפס)….יריות, בום, בום, בום…ממש מתחת לחלון, (הרגו מישהו!) הלך הלילה, פתאום קיטו לא כל כך ידידותית, גם את הרבי של הקהילה חטפו פה לחמישה ימים, טוב מחר נוסעים מפה, אבל איך אנווט עד בנייוס??? בבוקר אני מביאה את האוטו מהמלון של דנדן ומסתבכת בכל העיר, אני כבר לא סומכת על עצמי.

הילדים יותר רגועים הם מרגישים שצריך לעזור לי ולשרוד. נוסעים לבנייוס, הצלחתי לנווט מחוץ לעיר, וואוו, הגענו לעיירה של הג'ינסים ועצרנו לקניות, מכנסיי ג'ינס ב 10 דולר, לא רע…דרך מתפתלת בתוך ההרים, מנווטת בין העיירות, הילדים הפעם שקטים וחמודים, כמו שאמרתי פעם למור הם יודעים מתי זה מצב חרום…הגענו לבנייוס ואף אחד לא משתחווה, או פורש לי שטיח אדום, עשיתי זאת…האכסניה של איתי, מוצ'לרים ישראלים, חדר קטן ואנחנו מתמקמים. עיירה קטנה, מסתובבים ברגל, מפל מול החלון והרים ירוקים. אופק עושה שריר ולא רוצה ללמוד ספרדית, לי יש מורה בשם מרקוס (ספרדית כנראה לא אדע), הקטנים ואופק הולכים לשחק עם מורה ושתי בנותיה (עיטם התבייש ללכת אז נבט לוקחת אותו בכוח "בוא עיטם" וחוזרת מאושרת ומחובקת עם אחת הבנות שעד אותו יום לא פגשה, יומיים אחרי עיטם כבר בוגד בחברותיו (לא לספר לעידן וקמליה), לספרדיות יופי מיוחד) אשל לומדת עם מורה, שיעור פרטי. כל יום לומדים קצת ספרדית וחשבון, עיטם לומד אותיות ונבט לא לומדת לשתוק אבל כן למדה לשחק עם הבן של בעל המלון במסירות כדור ולהגיד שכואבת לה הבטן כדי לעלות למנשא (עיטם הקיא ואופק מתלוננת על כאבי בטן כך שיש לה ממי ללמוד).

עולים בשביל מוסתר ביער, גשר זמני רועד מעל נחל שוצף, הולכים ומתנשפים, 15 דולר לאדם, 6 אומגות בצמרות היער מעל לנחלים, מלבישים אותם רתמות וקסדה, הם נראים כמו מטפסי הרים מקצוענים, אשל מפחדת ולא עושה, הוראות של המדריך והם עפים בין הצמרות מטה לתוך היער, דקות של אושר עילאי, מטפסים לאומגה נוספת ועיטם איתם, כזה קטן ולא מפחד, בקושי רואים אותו על הכבל, אין בו שמץ של פחד, אפילו בחורים גדולים שם רועדים, בסוף הם עושים את האומגה בשכיבה, יותר מפחיד יותר מהר…אופק מאושרת, הרבה דופמין משתרר לה במוח, אני עסוקה בשיחת נפש עם אשל: "הפחד קיים והוא נרכש (גנטי), ההתגברות על הפחד היא המתנה המרגשת, האומץ שלך הוא ללמוד דברים חדשים, לטעום ולנסות, הגישה שלך לקופים ולחיות זה אומץ, האומץ להיות אופטימית וחברותית, האומץ שלך לחוות עם כל החושים…."  ואשל שוב מאושרת יש לה את אימא לשעה שלמה (נבט לא נחשבת)

בחיים שלי לא האמנתי שאבלה ימים באכסניה של מוצ'לרים עם ישראלים, כשהייתי כאן לפני 15 שנים וישנו לילה אחד באכסניה עם ישראלים לא הפסקתי לקטר, אני שונאת להיות חלק מעדר ולטייל איפה שכולם מטיילים, באותה תקופה הכנו את המסע קייקים מסע שאף אחד בעולם (ולא רק ישראלים) עשו לפנינו. איפה הייתי אז ואיפה עכשיו. מה קורה לי שאני מתרפקת על זיכרונות, אבל יש לי המון…עכשיו אני מסתכלת ומדברת עם המוצ'ילרים ותוהה, רוב היום הם מול המחשב מעצבים תמונות שצילמו בבוקר ברגע של חסד ליד איזה מפל, או אחרי רפטינג של שעתיים, על חוויה של חצי יום הם מדברים ימים ומספרים לכולם בפייס בוק ומשווים תמונות, וכשזה נגמר הם רואים סרטים ישראלים או יוצאים לפאב, אבל היום ממרום גילי וניסיוני אני יכולה להסתכל על כל זה ולהרגיש ברת מזל, אני באמת שונה, באמת חיפשתי דברים מיוחדים בחיי ומצאתי, ובכל הטיול פגשתי בחור אחד שעשה מסע שאינו חלק מהרפטואר הרגיל של המוצ'ילרים והוא באמת זקן יותר, בן 24 והיה בג'ונגל כמה ימים עם מדריך מקומי, …כל הכבוד אוהד תמשיך כך. וכולם כאן תוהים לאן הילדים שלי יטיילו אחרי הצבא (ניו יורק כמובן) וחצי מהם היו מוכנים להיות הילדים שלי כדי לטייל בגיל כה צעיר בדרום אמריקה, ואני ממשיכה לקחת את ילדי גם כאן למקומות שאף אחד לא מגיע, יורדים לתוך נחל שוצף עם חול שחור, מגיעים לבקתה קטנה לדוג דגים ולאכול, מתעכבים אצל בחור שמנסר מטבעות ונותנים לו מטבעות מישראל…וכשמגיעים לנהרות שוצפים הילדים חוזרים להיות כמו באפריקה, שוברים אבנים ומחפשים קוורצים, מטיילים על הסלעים יחפים והכל נראה אחרת, מטפסים ונכנסים למים הסוחפים ואני מרגישה דגדוג של דאגה, רק שלא יפלו, מה קרה לי הזדקנתי או שעכשיו הם יותר אמיצים ואופק מותחת את החבל עד הקצה היא ילדה שאוהבת סיכונים וסוחבת את השאר למקומות מסוכנים…אבל אני שוב נושמת עמוק ומנסה לא לקלקל ורק לפעמים אני מונעת מעיטם שהולך אחרי אחותו הגדולה בעיניים עצומות ובלי פחד, ולפחות נבט לא עוזבת אותי עדיין ואחר כך אני מטפסת את כל ההר חזרה עם נבט על הגב, אז אולי אני עוד לא ממש זקנה ובחזרה באכסניה הבנות יושבות עם הישראלים ורואות גבעת חלפון, או משחקות קלפים, אז מה באמת הן יעשו עוד עשר שנים? ואני משיחות עם המוצ'ילרים מבינה כמה הספקתי עד כה, חיי באמת היו מלאים בחוויות שכל המוצ'ילרים פה ביחד לא יאספו וגם עכשיו אני בכל זאת עושה משהו שונה, ולא יכולה לשבת ולבזבז את הזמן, כל רגע מיועד לעשייה, והם יכולים לשבת שבוע במקום אחד ולעשות כלום בריבוע, טוב התובנה שהחיים קצרים עוד לא נפלה, אני פשוט עם קוצים ולכן גם כאן אני מצליחה למתוח את החוויה עד הקצה…הצרה היא שבסופו של כל יום מפרך של טבע וטיפוסים בהרים חוזרים למקלחת חמה ומיטה בחדר….ואני…הפחד שלי שאני אתרגל לזה….

0 Comments

Leave A Reply