קהילה
News

הבללה של לילך 4 – אקוודור

הבללה של לילך 4 – אקוודור

הבללה של לילך 4

אם הייתה תרופה שאפשר לקחת ואז לא לחשוב על מה יקרה עוד רגע אני הראשונה לקחת בטיולים, כי לפעמים המחשבות מטריפות אותי ואני לא מצליחה להדחיק אותם (המתנה הכי טובה שיש לנו זו השכחה אמר לי פעם חוקר מוח, תארו לכם מה היה קורה, ויש כאלו שחולים בזה, אם היינו זוכרים כל פרט קטן בחיינו), "מה יהיה אם נתקע עם האוטו בדרך, מה יהיה אם יגנבו לי את הכסף, אם עיטם שכל הזמן מעופף יתעה בדרך ויאבד בעיר הזו שאין בה אף תייר, מה אם שוטר יעצור אותנו, או הכלב הזה ינשוך לי ילד, הם לא מחוסנים לכלבת, אם ואם ואם לפעמים המחשבות משתלטות עלי ואני שונאת כשזה קורה והמדהים הוא שזה תמיד לפני מחזור, המחשבות גם הן נשלטות על ידי הורמונים, ושכל הרוחניקים יצאו נגדי ויגידו שהאנרגיות…, והכי מפחיד זה שאחד הילדים יחלה אבל עם כל הזבלה שהם אוכלים ברחובות, באמת דברים מזעזעים, הם בריאים, אז שימו לב בנות לפני מחזור אנחנו יותר דאגניות, וההורמונים והניורוטרנסמיטרים שבמוח שולטים בנו לגמרי אז בשיא הלבד שלי בעיר הכי זרה, וקשה, פויו, אני גם מקבלת, יופי לי…,
נסיעה מדהימה מתוך ההרים לג'ונגל הירוק, אז למה העיר כזו מגעילה ומפחידה, מרוב לחץ לקחתי את המלון הראשון שראיתי, זוועות, אני לבד במלון עם ארבעה ילדים שישר מגיבים ללחץ שלי ומתחילים להשתגע, צריך למצוא משהו לאכול, חניון לחנות את הרכב ללילה, ותעסוקה לילדים, מזל שיש טלוויזיה עם ערוץ דיסני, כל מי שמכיר אותי חוטף עכשיו התקף לב על המשפט הזה אבל כן כן ישנם מצבים בחיים ….
כמה שעות קודם עוד הינו במקלט של קופים אבל הקופים היו מסכנים כי במשך שלשה ימי חג היו שם המון אנשים, זה חג העצמאות, מרוב לחץ הקופים כבר נשכו והלוטרה התחבאה בתוך הבית, אז ניסינו לא להטריד ירדנו לנחל וקיווינו שמחר יהיה שקט יותר. אז עכשיו אני בפויו אבל למרות שנראה שזה אבוד הסתדרנו, מצאנו מקום חמוד לאכול, מצאתי חניון, התרחצתי במים קרים, דיברתי עם אחותי, ושוב הוכחתי שמה שרגע אחד נראה אסון רגע אחר כך הופך לנפלא. ולמחרת המקלט היה רגוע, הקופים תקשרו, עלו לנו על הראש, לא מספיק לדעת הילדים, אופק התאהבה בקוף נכה ועשתה לו גרומינג, והיה רגע אחד בו הילדים ישבו על החול ושיחקו איקס עיגול על האדמה, קוף זכר גדול ומיוחם הסתכל, חשב, התקרב, התיישב על האיקס עיגול והיה לו מבט של "אם אתם לא משתפים אותי אז אני הורס לכם", וזה היה רגע בו המריבות של הילדים הפכו למריבות מול קופים, והרי את זה בדיוק נבט עשתה לפני רגע, הם לא שיתפו אותה והיא מחקה להם את האיקס עיגול על האדמה…התפקענו מצחוק, רגעים אמתיים של מגע עם קופים שזנבם ארוך מתלפף על צווארי ואין מאושרת ממני, וזה למרות הקקי המסריח שעשו עלי והריח ליווה אותי עד הנחל שם שטפתי את השיער.
ועוד לילה בפויו אבל הפעם במלון נורמלי עם בריכה, רק שיורד גשם וקר ורק אופק ואשל האמיצות קפצו לכמה דקות. והנה תוך יומיים התרגלתי לעיר שנראתה זרה ומפחידה, כמה מהר אנחנו מסתגלים וביום יום אנחנו שוכחים את היכולת המופלאה הזו וכמו שאמרתי לאימא שלי, הצורך ללמוד כל יום מקום חדש זה ספורט נפלא למוח.
דברנו על שפות, כמה אנשים בעולם מדברם ספרדית וכמה עברית, ואז אחת הבנות הגיעה לתובנה ואמרה "זאת הסיבה שכשישראלים פוגשים ישראלים בחול הם כל כך נחמדים אחד לשני ומיד מדברים ושואלים לשלומך והופכים לחברים" יש רגעים שבא לי לחנוק אותם מאהבה. נסיעה ארוכה מפויו לחווה של ערן, וחוץ מנבט לכולם יש בחילה, הנסיעות המפותלות בהרים, ופקק באמבטו, ואני קצת מסתבכת בדרך אבל שואלת ומסתדרת, ואוכלים בעיירה קטנה, צ'יפס מעור חזיר מיובש, פופקורן וחתיכות בשר חזיר. הגענו לחווה בחמש, אני נהגתי מעשר בבוקר, ושוב נפילה, הילדים עושים רעש, אני עייפה ואין לי סבלנות רוצה רגע שקט, "תרדו למטה לחפש את עצמכם" אני שואגת, ורגע אחרי אנחנו משחקים כדורגל, עושים חוברות למידה מדברים עם משפחה של ישראלים שמטיילים והכל רגוע, רגע פיצוצים רגע שלווה…
מחכים ומחכים והן לא מגיעות, יצאו עם הסוסים לרכיבה, ודנדן עם הקבוצה כאן ליד, חמש דקות נסיעה אוכל ארוחת צהריים, אופק בוכה הסוס השתולל עלה על שתי רגליים לא רצה לעצור, הידיים שלה שחורות וכואבות ממאמץ לעצור אותו, רגע אחרי היא מאושרת, פוגשים את אבא עם הקבוצה, אוכלים במסעדה יקרה, ומשתוללים באומגה, מולנו הרי געש וסוסים דוהרים בשדות, דנדן נסע, אני שוב לבד נודדת למלון בעיירה קטנה שאני לא מכירה, אוכלים בדוכן בחוץ עם איש מקסים שכולו חיוכים (לפעמים איש אחד באמצע שום מקום משאיר חותם עמוק) מטגן לנו המבורגרים, שם עליהם גבינה, נקניק, ביצה, עגבנייה, חסה, רוטב, לחמנייה על האש עם קטשופ ומיונז (תרשמו את המתכון יצא מעדן) וכל האנשים ברחוב מסתכלים עלינו בפליאה….
נסיעה בדרך עפר לראות הר געש, והרי אמרתי שאני לא אסתכן לבד בדרכים קשות והנה אני עושה זאת, ובצהריים בקיטו יושבים לאכול בעיר ופתאום גשם מטורף- כמו הטיול הזה, ולא מפסיק ונתקענו בבבורגר הזה, וברד והרחובות מוצפים מים עד לאמצע הברכיים, תוך דקות כמו בסרט של סוף העולם, והגשם לא מפסיק ואישה מזמינה את הילדים לגלידה, היא מרחמת עלינו ולא משנה שאני מסבירה לה שיש לי כסף (למרות שזה לא נראה כך) והיא מתעקשת ואומרת כך נהוג אצלנו אבל הילדים המקסימים שלי מסרבים בנימוס ורק נבט צועקת, למזלי בעברית, אני רוצה עם שוקולד…ובסוף אני חולצת נעליים מפשילה מכנסיים מעמיסה את נבט על הגב ויוצאים למסע בעיר, המים קפואים ומלאים ברד, לא מרגישים את האצבעות ברגליים, אבל אנחנו צוחקים וצועקים מרוב קור ורצים ברחובות קיטו שהופכים ללבנים, ואפילו הטלוויזיה באה לצלם את המראה המוזר הזה, וכולם עומדים ולא מעיזים לעבור את המים ורק אני עם כל הילדים צועדים בגאווה בתוך המים הקפואים ואשל עושה לאופק שקמח, כבר אמרתי שברגעי אין בררה הן א%D