כתבו לילך לוי ודנדן בולוטין

המקום: קמרון. יער מפו, שעה נסיעה מיאונדה.

רעש של מסור מכני נשמע ביער לצד שירת ציפורים וזמזום חרקים. אני מרימה ענף כבד וזורקת אותו הצידה, מביטה על דנדן, זיעה נוטפת ממצחו, הוא מנסר גזע עץ גדול, שבבי נסורת ניתזים ומכסים את פניו, עידן ואורן עומדים לידו, מוסיפים שמן ובנזין למסור הגדול, אחר מביטים על צמרת העץ ומדווחים על נטיית העץ, שאר חברי המשלחת מפוזרים ביער מפלסים את השביל בעזרת מצטות. אני מועכת חרק בלתי מזוהה שהתמקם לו על עפעף העין שלי, מוציאה קוץ טורדני מהמכנסיים, בודקת שעיטם בן ארבעת החודשים ישן בנחת במנשא שעלי ומורידה את כפפות העבודה מידיי המזיעות. מסתכלת שוב על צמרת העץ, זהו רגע מפחיד בו לא ברור לאיזה צד יקרוס העץ, דנדן מנסר בנחישות, אני סומכת עליו, הוא עבד בנורבגיה בכריתת עצים, לפי נטיית העץ הוא יתמוטט ממני והלאה, אני מעריכה את גובהו בכשלושים מטרים, "עץ נופל" דנדן שואג, לפתע אני רואה את אשר (חבר משלחת) מגיח מתוך היער בדיוק בכיוון בו עומד העץ ליפול, אני מחסירה פעימה, אשר לא מודע לסכנה., הוא מאושר שהוא מצא אותנו לאחר שהלך לאיבוד ביער, אני צועקת לדנדן שיעצור ומסמנת לאשר לזוז. שקט. ומיד אחריו רעש מחריש אוזניים. העץ נופל, שובר בדרכו ענפים של עצים שכנים ושיחים. כל היער רועד אבק ועלים מתעופפים מתוכם מגיח אשר, מחייך.  ממשיכים לעבוד, כורתים את ענפי העץ ומוציאים אותם מהאזור שיהיה בעתיד מכלאה גדולה לגורילות יתומות. לשם כך הגענו 21 ישראלים בקיץ 2005 לקמרון שבאפריקה המערבית, ליער מפו, על מנת לעזור לטלילה לבנות מכלאה לגורילות שאימותיהן ניצודו לבשר.

את טלילה סיוון הכרנו כשעבדתי במקלט לגורילות, שימפנזים וקופים אחרים בלימבה שבקמרון לפני כשמונה שנים. באותה תקופה שמש היתה צמודה אליה, שימפנזה גורה שאמה ניצודה למאכל והיא הובאה למכירה בשוק כחיית מחמד. שמש גרה בבית של אבי וטלילה כתינוקת אדם מפונקת וחכמה. סיפרנו לטלילה על גן החיות שביאונדה ולקחנו לשם את שמש שתסתובב עם בני מינה. שמש צרחה מהתרגשות כשראתה שימפנזים אחרים בני גילה ומאותו יום היא ביקרה בגן החיות מדי יום. הביקור הזה גרם לטלילה להתנדב בארגון Cameroon Wildlife Aid Fund  שתומך בגן החיות. שמונה שנים אחרי, טלילה לקחה לידיה את ניהול גן החיות והקימה מקלט לגורילות ושימפנזים ביער מפו, כשעה נסיעה מיאונדה. משנת 2002 היא קבלה על עצמה ביחד עם בעלה אבי, את האחריות המלאה לארגון (CWAF) שהוקם בשנת 1996 על ידי כריס מיטשל ונתמך על ידי גן החיות של העיר בריסוטל באנגליה. שני המקלטים שהיא מנהלת שייכים לארגון. גן החיות הפך ממקום עלוב בו חיים שמפנזים, בבונים ומנדרילים בכלובים קטנים ללא מחסה, וללא תזונה מתאימה לגן חיות מרווח ומנוהל היטב. בקמרון, אכילת בשר צייד, בעיקר קופים, מקובלת למרות שהחוק אוסר צייד קופים. כבר בשנת 1861 כתב הצייד הצרפתי פול די שאיו (Du Chaillu) שבני הפאנג בקמרון חדלו לקנות גופות אדם למאכל משום שהעדיפו בשר גורילות. עד היום לשון גורילה נחשבת מעדן. במדינה בה אנשי הרשויות רגילים לראות בשר שימפנזה בצלחת, רווחת הקופים ותיירות האקולוגית אינם עומדים בסדר היום. הגורילות והשימפנזים שניצודו מגיעים לשווקים כשהתינוקות צמודים לאימותיהן המתות (בשר גורילה מניקה, נחשב מעדן ויקר יותר), הם רואים את מות הלהקה שלהם ולעיתים נפצעים בעצמם. הם משווקים כחיות מחמד. אלו שמגיעים ליאונדה ומתגלים בזמן, נאספים על ידי טלילה ומתנדבים אחרים במסגרת החוק, ומועברים למקלט ביער, או לגן החיות. הם מגיעים במצב קשה נפשית וגופנית. חולים ורעבים למגע ואהבה הם מגיעים לטלילה. מיד מוצמד להם מטפל אישי שעוזר להם להשתקם. עם הזמן הם מצטרפים לקבוצה המתאימה להם ביער, עשרות דונמים של יער חצי בתולי, מוקפים בגדר חשמלית, שם השימפנזים והגורילות חוזרים לחיות עם חברים בני מינם ובני גילם, חיים בריאים ומאושרים, ככל הניתן . בשלב זה אי אפשר להחזירם לטבע כי אין יערות מוגנים בקמרון, בכל מקום תרחף מעליהם סכנת צייד או כריתת היער. המקלט ביער מפו הוא יחיד מסוגו בקמרון ובאפריקה המשוונית בכלל, שם טלילה נותנת את המענה הכי טבעי שניתן לקופי אדם אלו. שמש הועברה למקלט ביער מפו אבל לא הצליחה להסתגל ומתה. טלילה מדברת עליה בעצב ובגעגועים.

קיץ 2005, טלילה זקוקה לעזרה בגידור שטח של 40 דונם ביער לקבוצת גורילות צעירות. יש צורך בתרומות לקניית גדר חשמלית, ועזרה פיזית בפינוי השטח בו תוקם הגדר, ארבעה שבילים באורך מאתיים מטרים כל אחד שמקיפים את החלקה. פינוי שביל ביער טרופי כולל כריתת עצים שגובהם בין עשרים לארבעים מטרים, פינוי גזעי העצים הכרותים מהשטח, ניקוי השטח וכל זאת ללא הכנסת כלים כבדים, טלילה רוצה  למזער את הפגיעה ביער ככל הניתן.

החלטנו לגייס משלחת ישראלית שתיסע לקמרון לעבוד ותתרום כסף לבניית המכלאה. מודעה ב"מסע-אחר" ראיונות ברדיו ובטלביזיה, מאות שיחות עם אנשים תרומות גיוס.

עשרים ואחד ישראלים אוהבי טבע ועבודה סיזיפית גויסו למבצע, עידן צרני וטניה רמניק הובילו איתנו את המשלחת, דנדן אנוכי ושלושת ילדינו. אופק בת חמש, אשל בת שלוש ועיטם בן ארבע חודשים. עיטם עוד ינק והיה צמוד אלי במנשא בד. הייתי עייפה מהלידה ומארבעה חודשים של חוסר שינה אבל הידיעה שאחזור לראות גורילות הזרימה בי כוחות חדשים. ההכנות היו רבות, שיחות הכנה עם חברי המשלחת, היה חשוב שיבינו את תנאי העבודה ביער, לחות של כ- 95%, הרבה יתושים ומחלות, שינה באוהלים, בישול עצמי בשטח, שירותים ומקלחות שדה, אוכל פשוט, והרבה עבודת צוות. קנינו ציוד: טוריות, כפפות עבודה, מסורים מכנים, שמנים ופילטרים למסורים, מסורים ידניים, תרופות ואבקות חלב לגורילות, חבלים ורשתות דייג לבניית מתקני שעשועים לשימפנזים, קסדות עבודה, מגפיי גומי, מצטות, מזמרות, ועוד ועוד. מאות קילו ציוד, חברת התעופה אתיופיה אישרה לנו משקל עודף לטיסה של 200 קילו נוספים למשלחת. הכנו את הילדים, תפרנו כובע עם כילה לעיטם שלא ייעקץ כשהוא תלוי עליי, לקחנו את הבנות לחיסונים, הכרנו להן את חברי המשלחת, ארזנו איתן ולימדנו אותן לגבי הציוד, קנינו איתן מתנות למקומיים, הסברנו להן את החשיבות בלבישת בגדים ארוכים ודקים על מנת שלא ייעקצו ולא יחלו במלריה.

התרגשות רבה אחזה בדנדן ובי כשהגענו לקמרון ופגשנו את אבי וטלילה, שמונה שנים עברו מאז עזבנו את קמרון ונפרדנו מאבי וטלילה, שנים בהם עברנו לגור בחווה, הקמנו מקלט לחיות בר ארצישראליות והפכנו למשפחה עם שלשה ילדים.

יצאנו ליער לראות את השטח, כבר במבט ראשון היה ברור שהמשימה לא פשוטה, שביל סבוך בתוך היער, דקלים מטפסים קוצניים, עצים שיש להם סימביוזה עם נמלים עוקצות, שיחים קוצניים, ערמות של עלים וענפים קוצניים מכסים את קרקעית היער, פיקוסים, עצים עם שורשי תמיכה ושורשי לוחות, הכל עטוף בלחות מעיקה ובעננים של חרקים מזמזמים ועוקצים. משימה כמעט בלתי אפשרית כשהזמן שעומד לרשותנו מסתכם בשבועיים.

כריתת העצים נוהלה על ידי דנדן, למדנו לשער לאיזה כיוון העץ יקרוס ולתפוס מחסה כשנשמעת הצעקה : "עץ נופל". העץ נופל ומפיל עימו ענפים ועצים קטנים יותר, לפעמים קן של נמלים עוקצות היה קורס עם העץ ואז כולם היו מתגרדים בטרוף ושולפים מגופם נמלים ענקיות בצירוף קללה עסיסית. אחרי הנפילה כרתנו את העץ לגזעים קטנים והעפנו אותם מחוץ לשטח המכלאה, בעזרת ענפים גדולים וישרים היינו דוחפים את סבך היער מחוץ לשביל. ההתקדמות היתה איטית ומפרכת. חזרנו מהיער רעבים ובעיקר נוטפים זיעה מעורבבת בלכלוך וחרקים מחוצים.

אוהל סיירים גדול ביער הפך להיות הבית שלנו לשבועיים, אוהל נוסף הפך למטבח וחדר שיחה, הגנרטור שביער הופעל למספר שעות בהם הטענו בטריות וקיררנו מצרכים במקרר, פעם ביום יצאה משלחת לכפר הקרוב לשאוב מהבאר מי שתייה, הוחלט על סדר יום שכלל ארוחת בוקר קלה, יציאה ליער לעבודה, ארוחת צהריים ניקוי וטיפול במסורים, יציאה נוספת ליער להמשך עבודה וחזרה למחנה בשש כשמחשיך. ארוחת ערב גדולה ומזינה, כיבוי אורות בשמנה כשהגנרטור כבה, דיבור וצחוקים לאור עששיות, סיפורים לבנות, שינה. סדר יום זה הצריך שבמחנה יהיו טבחים תורנים ששימשו גם שמרטפים לבנות, שמרו על הציוד ועסקו בעבודות שונות, כמו שאיבת מים, הכנת מתקני שעשועים לקופים, סידור וניקוי המחנה. הבנות הפכו לחלק פעיל  במשלחת ואימצו לעצמן הורים חדשים מחברי המשלחת. הן באו ליער למצוא מציאות: מרבה רגליים ענק, זחלים צבעונים, חרקים מוזרים, פיטריות ופירות, חלזונות ענקיים. ההליכה ביער הייתה קשה, ענפים בולטים ועצים כרותים היוו מכשולים ואשל הייתה מוצאת את עצמה שרועה על הקרקע לא פעם, היא העדיפה להישאר עם הבנות במחנה ולעזור בהכנת אוכל, כשהייתי חוזרת מהיער הייתי מוצאת אותה נחה בערסל מספרת לעצמה סיפורים, משחקת ואוספת מציאות ביער, מתגנבת בסבלנות לפרפרים, קמרון תיזכר לאשל כמדינה בה היא הצליחה בפעם הראשונה בחייה לגעת בפרפר. אופק היתה יותר עצמאית, היא הגיעה ליער לבד, עזרה בעבודות, מצאה לעצמה חברים מקומיים בכפר, הלכה עם טלילה ועזרה לה לאסוף פירות לקופים, פינקה את מרשל - גוונון לבן אף (greater white-nosed monkey) שגר אצל טלילה, עזרה לשאוב מים מהבאר, שיחקה עם חברי המשלחת, מצאה גזעי עץ מדהימים שדנדן ניסר למענה, חיפושיות מעניינות, והצטרפה לכל הרפתקה שניקרה בדרכה. עיטם היה עלי, במנשא עובד איתי ביער, ניסרתי עצים, הרמתי בולי עץ גדולים, דאגתי שנמלים וחרקים עוקצים לא יעלו עליו, הנקתי אותו ביער והזעתי פי שניים בגלל החום שהוא ואני ייצרנו. רוב הזמן ביער עיטם יישן. מיום שנולד עיטם עלי במנשא בד, שותף מלא לחיי, עובד איתי בחווה, דפיקות הלב שלי, ריח הזיעה, תזוזות הגוף מרדימות אותו ומשרות עליו שלווה. אחר הצהריים הייתי נשארת במחנה, עיטם שוכב על הבטן בתוך כילה ומשחק, אני השחזתי וניקיתי מסורים, הכנתי אוכל לקבוצה, רחצתי את הילדים במקלחת שדה מאולתרת, טיילתי עם הבנות ביער, הכנתי מתקני שעשועים לקופים, צילמתי וישבתי מול הגורילות והשימפנזים.

באחד הימים הגיע לטלילה גוונון שפם (moustached monkey) תינוק שנמצא בעיר, טלילה אימצה אותו לחיקה, עטפה אותו בבד והלכה לחפש אבקת חלב מתאימה. גודלו ככף יד. טלילה נכנסה בערב לאוהל עם הקוף שהיה לבוש חיתול קטנטן וסיפרה לנו שהיא החליטה לקרוא לו דנדן, מזכרת מהמשלחת הישראלית. דנדן הקטן הסתכל בנו בעיניים פעורות וינק בהנאה חלב. למחרת בערב החלה תנועה מוזרה ביער, רכב היגע ועליו שני כלובים גדולים, צרחות קורעות לב של שימפנזים תינוקות, הם הגיעו מהיער שם ניצודה משפחתם על ידי ציידים, טלילה הצמידה אותם לשתי מטפלות באזור מבודד ביער שם הן ישתקמו ויעברו הסגר של מספר חודשים לוודא שאין הם נושאים בורצולוזיס, אדמת או מחלות מדבקות אחרות. חשוב לציין שחברי המשלחת לא היו במגע פיזי עם השימפנזים והגורילות מחשש שנעביר להם מחלות, קופי אדם ובני האדם נדבקים באותם חיידקים ווירוסים אבל מחלה שאנו מחוסנים אליה באופן טבעי כמו שפעת הופכת לקטלנית אצל שימפנזה שמעולם לא נחשפה לוירוס. ב 2002 מתו ממחלת האבולה שהועברה ממקומיים 90% מאוכלוסיית גורילות השפלה המערבית בצפון קונגו.

הימים עברו וההתרחשויות היו רבות, התקדמנו ביער ועכשיו כדי להגיע לאזור העבודה היינו צריכים ללכת בשבילים הפתוחים שאנחנו ניקינו, ליבנו התמלא גאווה, הפכנו ליעילים ומתוזמנים היטב. העבודה הסתיימה בתוך שבעה ימים במקום עשרה. המטפלים המקומיים היו המומים מיכולת העבודה של קבוצת לבנים עדינים שהגיעו ליער, טלילה ואבי היו מרוצים, ואנחנו היינו מאושרים ומלאי סיפוק. בשלושת הימים הנוספים הסתובבנו ביער, צילמנו וטיילנו באזור. נפרדנו מהגורילות ומטלילה ולקינוח נסענו לטייל בין שבטיי קמרון. אנחנו יודעים שהעזרה שלנו היתה טיפה בים של ציידים ואוכלי בשר קופים, בים של בעיות אקולוגיות, כריתת יערות גשם, הרס ביתי גידול, וגורילות שגורלם נחרץ, אבל חברי המשלחת חזרו לארץ עם הרגשת סיפוק, הם עבדו, תרמו כסף וציוד, והשתתפו במאבק למען עתיד טוב יותר לגורילות. 

תודות: אבי וטלילה סיוון, חברת טבע, הום סנטר, חברת KATA, חברת קארט.

Cameroon Wildlife Aid Fund: הארגון שבשבילו עזרנו מפעיל שני מקלטים לפרימטים, אחד בעיר יאונדה הבירה, בתוך גן החיות, והשני מחוץ לעיר באזור מיוער שנקרא "מפו". הארגון הוקם ב 1996 ע"י כריס מיטשל, זאולוג אנגלי, בתמיכת גן החיות בריסטול שבאנגליה. אבי וטלילה סיוון ליוו את הארגון מתחילת דרכו כמתנדבים ובשנת 2002 קיבלו על עצמם את האחריות המלאה. כתובת האינטרנט של הארגון לתרומות והתנדבות: cwaf.org/index.html

גורילות:

קוף אדם שחי באפריקה ומחולק לארבעה תתי מין הנמצאים באזורי מחייה שונים ונבדלים  במבנה הגוף והמוח :

גורילות השפלה המערביות (western lowland gorilla) חיים ביערות טרופיים במערב אפריקה, הן הגורילות הנפוצות ביותר והקטנות ביותר, מספרם מעורך בכ 100,000 פרטים (יש המעריכים את מספרם רק ב 35,000 גורילות).

גורילות שמעבר לנהר(cross river gorilla)  נמצאות רק באזור קטן בגבול של קמרון וניגריה ומספרם מוערך ב 250 – 300 פרטים ומוגדרות בסכנת הכחדה קריטית לפי IUCN .

גורילות השפלה המזרחיות (eastern lowland gorilla) הנמצאות רק ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו (מה שנקרא פעם זאיר) כאלף קילומטרים מגורילות המערב והן יותר גדולים ויותר כהים.  ואין הערכה לגבי מספרן בגלל המצב הביטחוני של מלחמות אזרחים בקונגו.

גורילות ההרים (mountain gorilla) הם הגדולים ביותר ושערם ארוך ושחור מאוד שמתאים לאזור ההרי בו הם חיים. קיימים מהן כ– 700 פרטים. בזכות עבודת שימור נרחבת אוכלוסיית גורילות ההרים בעליה מתמדת אבל עדיין חשופה לבעיית צייד והרס יערות.

הגורילות הן הפרימאטים הגדולים ביותר, משקל ממוצע של זכר בוגר 155 ק"ג, הם שעירים מאוד ולכן ניתן להם השם גורילה שפירושו אדם שעיר.

הגורילות חיות בהרמון (פוליגיניים), ולכן יש הבדלים בולטים בין הזוויגים. גורילה זכר, בעל הרמון טיפוסי של שלוש עד שש נקבות שוקל כמעט פי שניים מהנקבה, ומזוהים בנקל על פי רעמתם וגבם הכסוף. גורילה כסוף הגב הוא הזכר החזק בלהקה ועליו מוטלת האחריות בהגנה מפני סכנות, ובהובלה של הלהקה ממקום למקום., בקביעת מקום המנוחה והשינה. כל גורילה יודע את מקומו ומעמדו בלהקה. בראש נמצא כסוף גב דומננטי, מתחתיו כסופי גב שאינם דומיננטים (לא תמיד יש כאלו) מתחתם מתבגרים שחורי גב, וצעירים. הנקבות גם מדורגות כך שאימהות דומיננטיות על נקבות ללא צאצאים. נקבת גורילה חוזרת לפעילות מינית רק שלוש או ארבע שנים אחרי שילדה ומוכנותה המינית נמשכת יומיים בכל חודש, גורילה זכר זוכה להנות ממגע מיני רק לעיתים נדירות וזה מסביר שלמרות משקלו וגודלו המפואר משקל אשכיו (כארבעים גרם) פחות ממשקל אשכיו של גבר אנושי. גורילה זכר מעניק לבניו הגנה אבל כאשר זכרים נלחמים על בעלות ההרמון המנצח עשוי להרוג גם את המפסיד וגם את צאצאיו, כתוצאה מכך אם גורילה טיפוסית מאבדת לפחות תינוק אחד בימי חייה.

הדבר המדהים ביותר שחוויתי בעבודתי עם גורילות בקמרון היא עדינותם לעומת השימפנזים. למרות המראה המפחיד והחזק של הגורילות הן הרבה יותר שלוות ועדינות מהשימפנזים זה לא אומר שהן לא מסוכנות וערמומיות. יום אחד בקמרון, ניינגו, גורילה ענקית בת 7 מתת המין cross river gorilla, חיכתה בסבלות עד שהמטפלים המקומיים יצאו להפסקת צהריים (מהמטפלים היא פחדה) ואז סחבה בול עץ כבד לגדר החשמלית הניחה אותו על הגדר ויצאה במהירות ובשקט לרחבת החצר (שימפנזה היה עושה זאת בצעקות התרגשות) היא חיפשה את הילדה, בת של אחד המטפלים, שהיתה מציקה לה דרך הגדר, כשהיא מצאה אותה היא נשכה אותה ברגל (נשיכה עמוקה מאוד), כל זה לקח דקה או שתיים ולא הספקתי לעשות דבר, אבל ראיתי את המקרה והתפעלתי מהערמומיות, מהתכנון ומהצורך שלה לנקום למרות שהיא ידעה שתקבל עונש כשהמטפלים יחזרו והיא אכן קיבלה.

כשטיפלתי בפיצ'ו גורילה צעירה שניצודה כחיית מחמד, אחד הדברים שהיא הכי אהבה זה כשדיגדתי אותה, היא הייתה צוחקת ומחרחרת מתענוג, הצחוק הוא הדבר שמקשר אותנו לקופי אדם, ויש אפילו תצפית אחת נדירה של בכי של גורילה, דיווחה של פוסי Fossey 1983, קוקו גורילה שלהקתה ניצודה, הועברה לפוסי לטיפול, כשהיא שוחררה במחנה פוסי ראתה אותה מזילה דמעות ובערב היא ייבבה בשקט עד שנרדמה. קוקו הפכה לגורילה מפורסמת, היא למדה לתקשר בשפת הסימנים וידעה מעל 1000 מילים, היא הבינה אנגלית מדוברת וענתה בשפת הסימנים. היא למדה את האותיות באנגלית והצליחה לקרוא מספר מילים, היא הראתה מודעות עצמית מול המראה, ידעה זמנים כמו אתמול ואחר כך, צחקה מבדיחות, בכתה כשנשארה לבד, דיברה על רגשותיה התאבלה על חברים שאיבדה כמו חתול שהיה לה, הרכיבה משפטים והמציאה סימנים חדשים למילים, היא היתה כל כך מומחית בשפת הסימנים שכשמטפלים חדשים הגיעו היא היתה "מדברת" בנוכחותם לאט וברור.

בטבע הגורילות לא זקוקות לשפה אנושית, אני הבנתי את פיצ'ו על ידי שפת גוף מחוות יד וקולות כמו תינוק אנושי, ידועה תופעה מאלפת בטבע בה קבוצת גורילות יושבת בצוותא זמן ממושך ומדברות ביניהן במין קולות לא מובנים לנו ואז קמות לפתע כולן ביחד ופונות ללכת באותו כיוון.