לצפיה בסרט המסע לאנטרקטיקה

אני רוצה קרח בצורת כדור הארץ. כך אמרה לי ביתי (אשל) בת השנתיים וחודשיים במסע שלנו לאנטרקטיקה וג'ורגיה הדרומית. חלק נכבד מהקרח והשלג שנעלם באנטרקטיקה נאכל על ידי אשל שמכדררת אותם לעיגול בצורת כדור הארץ. אופק ביתי בת הארבע, חגגה יום הולדת מפואר בין 300 אלף זוגות פינגיוונים מלכותיים. באותו הזמן היא היתה עסוקה באיסוף מציאות, שיניים של דובי ים ופילי ים, מקורים של אלבטרוסים ופינגווינים, צדפות ענק ואבנים שהוטסו בקושי רב מהדרום הרחוק. מאז שחזרנו לארץ היא מתלוננת על מחסור במציאות. אני לוקחת אותה לואדי פטיש (שם אנחנו מתגוררים) כל יום למצוא מציאות כדי שהתסכול יחלוף, ואכן מצאנו צנפות, פתחנו אותם ואספנו גולגולות של מכרסמים, אספנו חלזונות וחלקי חרס עתיקים, שיריונות של צבים קטנים שנאכלו על ידי כוס החרבות, החזקנו נחשים ושחררנו אותם. אבל כל זה לא משתווה למציאות מאנטרקטיקה. הזכרונות והאוסף, שלמרות עודף המשקל שלו הצלחנו להגיע לארץ עם נזק של ארבעים דולר בלבד. אז איך הגיעו אופק ואשל לאנטרקטיקה ולאי המדהים ביותר בעולם כל כך צעירות, ועל מה ישאר להן לחלום אחרי טיול שכזה?

תשובה ראשונה, הן נולדו להורים הנכונים, דנדן בולוטין טייל, צלם, חוקר ואבא ואני לילך  זוגתו טיילת, צלמת ועובדת עם בעלי חיים. תשובה שניה, כל טיול בחיי ולא משנה לאן הוליד חלומות נוספים, כך אני מקווה יקרה לבנותי.

לפני שש שנים, בעודנו רווקים ללא ילדים, טיילנו באיי פוקלנד, שם, כמו בכל טיול, נולד לו חלום להגיע לג'ורגיה הדרומית, גן עדן ליונקים ימיים ועפות ים, ליוויתנים, פינגווינים ומחסור מובהק באנשים, מושלם. רק יאכטות קטנות ומעטות פוקדות את ג'ורג'יה הדרומית אי אפשר להגיע אליה בטיסה, וכך נשמר הטבע בשיא תפארתו ובתולייתו. עד שנות השיבעים צדו באזור מעל מאה אלף ליוויתנים, תחנות צייד ליוותנים רבות קיימות בג'ורגיה והם הזיכרון הכואב לפעילות האדם ההרסנית. אבל היום הטבע מתאושש ובמקום ליוויתנים שמתרבים לאט נתפסה הנישה בכשלושה מיליון דובי ים. תחנות הצייד מלאים בבעלי חיים, מראה סימלי לניצחונו של הטבע על האדם. אחד הניצחונות הבודדים.

באחד הימים טיילנו בבשור עם עידן וטניה, זוג חברים טיילים וסיפרתי להם על החלום שלי. עיניהם ברקו ואחרי שבוע הם הגיעו אלינו לחווה עם קלסר עב קרס של אינפורמציות לגבי אפשרות הנסיעה לדרום. שתי בעיות מרכזיות עלו, כיצד להשיג את היאכטונר הטוב ביותר של האזור ומה עושים עם הבנות, בעיית התקציב כבר לא הטרידה כי כשחלום עומד בקנה המימוש לא חושבים על הכסף (אחר כך מתמודדים עם מנהל הבנק הזעוף). את היאכטונר השגנו בזכות עידן שעבד על האינטרנט ימים כלילות, את הבנות החלטנו להשאיר עם אימי. החלטה זו שרדה שבוע בעודי מסתובבת עם התחושה הנוראית שאי אפשר להפרד חודשיים מהבנות, אז לוקחים את הבנות, החלטנו בהקלה, עכשיו איך עושים זאת. דנו בכל האופציות בסוף בקשתי מעידן שישאל את היאכטונר, אולי במקרה הוא יסכים לקחת אותן, אולי ליבו יבין את מצבי האנוש. היאכטונר השיב אחרי ימי מתח נוראים, כן, אין בכלל בעיה רק תביאו אתכם משחקים לימי ההפלגה הארוכים. גם הוא לקח את שלושת ילדיו למסעות באנטרקטיקה. מאותו רגע החלו הכנות מטורפות למסע, במה שקשור לאופק ואשל ההכנות התמצו בישיבה על ספרים שהראו להן לאן הן נוסעות ואילו בעלי חיים הן יראו, שלא יאמרו על פינגווין קופץ הסלעים שהוא פינגווין מקרוני, אוי לבושה. ביררנו על תרופות נגד מחלת ים לבנות, השגנו אינפוזיה, קיבלנו מדבקות וקניתי צבעים, השגנו את הבגדים הטובים ביותר שיש נגד הקור וקיבלנו מתנות, מלאי אדיר של כפפות, צעיפים וכובעים לבנות, הייתי פותחת חנות באנטרקטיקה אבל לא היה למי למכור, אין שם ילדים.

המסע יצא לדרך בינואר 2004 עם עוד ארבעה ישראלים שהצטרפו אלינו ואיפשרו את החלוקה בנטל הכלכלי של שכירת יאכטה לארבעים יום. אורן, אפרת, איתמר ויעקוב שהפכו לחברים בנפש ואפילו בכי הבנות בלילה בתא הסמוך לא גרם להם לשנוא אותנו. המסע הוגדר כמסע בעקבות שקלטון. חוקר קוטב אנגלי שסיפור ההשרדות שלו ריתק אותנו והוחלט לקדיש לו את המסע, על הסיפור שלו בפעם אחרת.

לטייל עם ילדים - לקחת יום בהיר אחד ילד מהגן מהחברים מהשגרה לחוסר שגרה מוחלט ועודף גירויים השונים לו כל כך יכול להוות קושי. אבל זה אפשרי. אני גידלתי את בנותי קצת אחרת וזה כמובן עזר. מרגע שהן נולדו הצמדתי אותן אלי, רבתי עם האחיות בבית החולים שביקשו שאניח את הפעוטה בעגלה מפלסטיק למען בטיחותה. הרגש האימהי לא נתן לי לעשות זאת וכשהאחיות היו יוצאות מהחדר ישר הייתי שמה אותה עלי והולכת לישון כשהיא מרגישה את חום גופי.  עד גיל שנה בערך היו שתיהן צמודות אלי, כל אחת בתורה, עם מנשא אפריקאי וכל עבודות הבית וכל עבודות החווה הייתי עושה כשהן עלי ולא אומר שהיה קל וגם לא אשקר ואומר שהן מעולם לא קיבלו איזו מכה קטנה במרץ העבודה שלי. אבל ידעתי שהן תמיד מרגישות אותי וחשות את קצב נשימתי ואפילו את זעתי. מעולם לא גיבשתי להן סדר יום והרגשתי שהן צרכות לישון כשהן עייפות, לאכול כשהן רעבות וכך ללמוד את האינסטינקטים מבלי לשבש אותם. הייתי מניחה אותן במיכלאות של החיות בזמן שהייתי עובדת והן היו בחוץ באוויר הקר והחם מגיל יום. לא הגנתי עליהן בשום דרך מלבד ההחזקה על גופי וההנקה. הגידול בין החיות ובטינופת פיתחו אצלן עמידות למחלות ואופק לפעמים שואלת אותי למה אני לא לוקחת אותה אף פעם לרופא, אז לקחנו אותה לרופאת שיניים. בגיל חצי שנה נסענו עם אופק לגרינלנג וספיצברגן, נורבגיה ואיסלנד. היה קר וגרנו באוהלים, התינוקת היתה מאושרת וכמעט ללא בגדים, את כל חום גופי היא ספגה. ההנקה היתה מוחלטת רק שאופק דווקא באמצע הטיול החליטה שהיא רוצה לאכול וכך הייתי לועסת לה בשר, כמו האסקימוסים, ונותנת לה. הרגשתי שזה הדבר הכי נכון לעשות, אני טועמת את האוכל כך שהוא לא יכול להיות מקולקל אני מחממת אותו בפי, והופכת אותו לעיסה נעימה. לפעמים האוכל היה נבלע לי והיא היתה מוחה בצעקות, את הארוחות הייתי מסיימת רעבה. טוב להורדה במשקל. האוכל הראשון שהיא טעמה היה שרימפסים, היתרון שלהם שלא צריך ללעוס אותם, החסרון היה שהיא גמרה לנו את כל האוכל, בשר ליוויתן, כלב ים, דגים ועוד. לטיול הזה לקחתי רק חיתולים והמשחק העיקרי שלה באוהל היה לנסות לפתוח את הרוכסנים של התיקים.

במסע לאנטרקטיקה הן כבר לא תינוקות וצריך להלביש אותן ולספק להם הגנה חיצונית מפני הקור, אופק הבינה ולבשה כל מה שאמרנו לה, היא גם הלכה ולכן התחממה. אשל לא הסכימה להתלבש וכל הלבשה הצריכה אטמי אוזניים. היא החליטה שכשמים כפפות אז קר וזה היה נכון כי כל פעם שהיה קר הלבשנו לה כפפות, לכן המאבק בנושא זה היה קשה במיוחד ובכל ירידה לחוף ללא כפפות אשל היתה חוזרת ליאכטה עם אצבעות אדומות ונפוחות וכשהן הפשירו שוב היה צריך אטמי אוזניים.

תחילת המסע ביאכטה הכניס אותנו עמוק לתוך התא הפצפון ושם שכבתי עם שתי בנותי והקאנו. השייט לג'ורגיה הדרומית ולאנטרקטיקה מתרחש בים הכי סוער ומסוכן בעולם. סביב אנטרקטיקה אין יבשה שעוצרת את הגלים, הם תופסים גובה ויכולים להגיע ל20 מטרים גובה, הסיוט של כל יאכטונר, המעבר הצר בין אנטרקטיקה לדרום אמריקה שם הגלים המסוכנים בעולם נקרא מיצרי דרק. עברנו אותו פעמיים במסע. אני מודה זה לא היה נעים לראות את אופק ואשל סובלות בגללי אבל ילדים מתרגלים לכל מציאות ואינם שואלים מדוע זה קורה לי. אופק לא התלוננה ורק לחייה הלבנות היו סימן להרגשתה הרעה. היא עדיין רוצה לחזור לאנטרקטיקה. אשל שנאה את הדלי של ההקאה אז פיתחנו מיומנות יוצאת דופן להסתיר את הדלי עד לרגע הקריטי בו היא לא יכולה להתנגד יותר. הבנות התאוששו אחרי יום וחצי והחלו להשתולל ביאכטה וללכת על העוקם, היאכטה התנדנדה כל כך ואשל למדה לאזן את שיווי המשקל שלה דבר שהמבוגרים לא הצליחו לעשות והיו עפים מצד לצד. אני לעומתם המשכתי לשכב חמישה ימים עד ההגעה לג'ורגיה הדרומית.

בפעם הראשונה שראינו את האי התרגשנו כמו ילדים, אחרי שנה וחצי של הכנות, חמישה ימים של בחילה יוצאים להגשים חלום. אויר פתוח, קרירות, רוח, יבשה. הטלנו עוגן. לא מתנדנדים יותר ואין רעש של מנוע. שקט. לא בדיוק. המולת הטבע חזקה כל כך שצריך לצעוק. פינגווינים שרים דובי ים בוכים כמו תינוקות, קוראים לאימותיהן שחוזרות מהים, אלבטרוסים עפים מעלינו ויסעורי ענק מחפשים חיות מתות לאכול. הכל שוקק חיים ואנחנו לבד אין נפש אדם באזור. חצי שעה לוקח להלביש את הילדות, ירידה ראשונה לדינגי (סירת גומי שלוקחת אותנו לחוף) ואנחנו על אדמה מוצקה, סביבנו אין סוף חיות. איזה אושר. אופק הולכת עם דנדן ואני, מצלמת וידאו, סוחבת את אשל על הגב עד שמגיעים לקולוניה של אלבטרוסים. שם אני מורידה אותה ומתחילה לצלם, חיזור, נחיתות, גוזלים, האכלות, יופיו של הטבע בשיאו. ואנחנו מרחק סנטימטרים מהחיות שלא פוחדות מבני אדם. אני חייבת לציין שרוב הפעמים שירדנו לחוף, אשל נרדמה בזמן ההליכה, הייתי שמה אותה בין עשבי הטוסוק הגבוהים (עשב מקומי שאפשר לאכול אותו ומשמש מסתור לפינגווינים ולאשל הישנה), והולכת לצלם בלי חשש. רעש הפינגווינים הפכו את שנתה לחזקה במיוחד. בעודה ישנה יכולתי לשים לה כפפות בלי שהיא תתנגד. אין מקום שהיינו בו ואשל לא חוותה אותו כחלום. אופק הייתה יושבת בין הפינגווינים, מסתכלת, משחקת עם החברים, אוכלת (הקור גרם לבנות לאכול כמעט בלי הפסקה, כל הזמן היה להן משהו בפה והן עדיין הצליחו לרזות). כששיעמם לה היא היתה מבקשת לאכול טוסוק. לפעמים היתה מקטרת בהליכות הקשות בבוץ הטובעני, בין הטוסוק הגבוה בעודנו מסלקים עם מקל הליכה את המוני דובי הים שרוצים לתקוף אותנו. הדבר היחיד שעודד אותה להמשיך זו התקווה למצוא מציאות. פעם קראתי לה ממרומי גבעה לראות משהו שמצאתי והיא רצה במהירות את כל הגבעה בלי תלונה אחת כדי לראות את הראש המת של החמסן. היא מיד אמרה לדנדן לנקות לה את המקור וכשדנדן אמר שהוא שוב שכח את הסכין היא הודיעה לו שהוא צריך להכות בין האבנים כדי לקרוע את הראש מהמקור וכך באמת עשינו. אין קץ לדמיון כשרוצים משהוא מאוד מאוד. החיוך על פניה וההתרגשות כשקיבלה את המקור, "אני הולכת להראות לאשל" היו הכל בשבילי. אני למדתי להסתכל על הטבע מגובה הבנות ולבחון פרטים קטנים שמבוגרים לא רואים. עיניה של ביתי לימדו אותי יותר מכל ספר זאולוגיה. בשלג של אנטרקטיקה היא התפלאה מהנצנצים הורודים שהן חזזיות על השלג, שאלותיה גרמו לי להבין טוב יותר את הטבע, בערמות של נוצות פוך של פינגווינים מלכותיים היא השתוללה, היא לימדה את הפינגווינים לשיר ולדבר עיברית ועשתה להם יום הולדת, היא נהגה בדינגי (היאכטונר וזוגתו אימצו את אופק ואשל והיוו חלק נכבד מהחיים שלהם ביאכטה), בישלה, ניקתה את היאכטה, בדקה גוזלים של פינגווינים, חפשה לי ביצים, שיחקה והשתוללה ביאכטה, ואכלה הרבה בשר. את אילי הצפון, ג'רום, היאכטונר, צד ושם על הסיפון היא אהבה במיוחד לאכול וכל פעם שיצאה לסיפון היא ביקשה מדנדן חתיכת בשר נע לאכול. את איי ג'ורגיה גמענו במהירות ואחרי שבועיים, בלי להרגיש, שוב היינו צריכים לצאת לים האכזרי. בימים הארוכים של ההפלגה מג'ורגיה לאנטרקטיקה  אופק ואשל בהו מול הוידאו, שלושת סירטי הוידאו שהן ראו מאות פעמים כבר עשו לי בחילה, אבל השקט היה שווה את זה. היו לילות בהפלגות שנשארתי ערה על מנת להחזיק אותן שלא יעופו אחת על השניה, היאכטה כל כך התנדנדה שאי אפשר היה לישון, בלילות תמיד היתה הדילמה האם להעיר אותן לשתות שלא יתייבשו מההקאות או להניח להן לישון כי אז הן לא מרגישות את הבחילה. השארתי אותן לישון אבל שמרתי עליהן. אופק הפעם חוותה את הים קשה והיו רגעים שחששנו שנצטרך לתת לה אינפוזיה אך לא לקחנו בחשבון שאי אפשר להחדיר מחט ביאכטה שכל כך מתנדנדת. אחרי שבוע הגענו לאנטרקטיקה, שוב הורדת עוגן, והקלה מהנידנודים. הפעם לא המולת החיות קיבלה את פנינו אלא עוצמת הטבע בצורת קרחוני ענק, קירות של קרח, הרים אין סופיים של קרח, הכל לבן והאופק שאינו נגמר. שמש שהופכת את הים החלק לנצנצים, קרחוני נצנצים על המים, גושי קרח שקופים מלאי נצנצים עכשיו אפשר להבין מדוע ילדים, מטבעם, נמשכים לנצנצים, וזה לא בגלל הטלויזיה, לאופק ואשל אין טלויזיה בבית, וזה לא בגלל חלונות הראוה המלאים בבגדים נוצצים, הן כמעט לא מסתובבות בעיר, זה קיים אצלנו בגנים, המשיכה לנצנצים. כולנו הפכנו, כמו ילדים, לחולי נצנצים וצילמנו אותם כמו משוגעים. בטיול הזה הבנות הפכו לקנה מידה של יחסיות, הן הראו לנו שהתכונות הילדותיות שלנו פורצות החוצה ברגע שיש להן אפשרות. אנטרקטיקה היא אפשרות מצויינת. הגענו לתחנה צ'כית, תחנת מחקר אקולוגית שמלבד המחקרים הפסיכולוגים המעניינים שהצ'כי המשוגע עושה שם, ומלבד ביקתות העץ הקטנות והמסריחות שם הם מעבירים את החורף, יש סיפור מעניין. הצ'כי שמנהל את התחנה הקים לבדו, באופן פרטי תחנת מחקר באנטרקטיקה, זה לבדו מדהים, הוא העביר שם חורפים שלמים וכתב יומן. היום הוא נמצא שם רק בקיץ ובחורף הוא מקבל מתנדבים שיכולים להגיע אחרי שהוא בודק את התאמתם לניסוי, הם מגיעים עם שמונה קילו, זה מה שמותר להם להביא מהבית, ויושבים שם חורף אנטרקטי חשוך וכותבים יומן. הם צריכים להתנהל לפי חוקים אקולוגים נוקשים כמו איסוף עצים וברזלים שנפלטו מאוניות ומגיעים לחוף, אסור להביא לשם חומרים כמו סבון משחת שיניים, אסור ללכת מחוץ לשביל על מנת לא להרוס את החזזיות שגדלות סנטימטר במאה שנים, את הצואה אוספים מייבשים ומשתמשים בה לחימום, אין מקלחת. ועוד רעיונות מוזרים. בשיחה מעמיקה עם הצ'כי התברר שהוא מאוד התרגש שבאנו, בזכות הילדות. קודם כל אישתו לא מרשה לו להביא את בנותיו לאנטרקטיקה, הקטנה שלו כבר בת שבע. הוא הצטלם עם אופק ואשל כדי להראות לאישתו שיש משוגעים בעולם מלבדו. לילדים יש לו יחס מיוחד מכיוון שבכל מחקריו בעולם, לא באנטרקטיקה, ילדים הם השורדים הטובים ביותר באסונות. הייתי משאירה שם את אופק ואשל לניסוי אבל הן לא רצו.

משם המשכנו לתחנת מחקר רוסית, שם הילדות התפנקו בתוך בית חם ואכלו המון עוגיות ובוטנים אבל הן שילמו בצביטות לחיים ובסוף קיבלו דובי ענק פרוותי. איך אנחנו אמורים לסחוב את זה לארץ ? אני כל כך נהנתי מהתאבון שחזר אלי, אחרי ימים של הקאות, את ארוחת הערב בתחנה טרפנו כולנו כאילו לא ראינו אוכל שבוע, טוב זה היה נכון, אני שילמתי על כך בכאב בטן בלתי נסבל. משם התחלנו להפליג דרומה, לראות את אנטרקטיקה האמיתית עם פלטות הקרח הגדולות, בדרך אשל למדה מהו ליוויתן ומה הוא אוכל וכאן החלה אובססיית הקרילים, קרילים אלו שרימפסים קטנים שהליוותנים המסננים אוכלים, כל שרשרת המזון של האוקיינוס הדרומי של היונקים הימים מתחילה בקרילים, גם על היאכטה שלנו שרשרת המזון החלה בקרילים. בהתחלה אשל ואופק לא רצו לאכול אותם עם העיניים אבל אחרי כמה דקות הן הבינו שחלק נכבד מהקריל נזרק לים עם העיניים והן התגברו על התחושה שהוא "מסתכל עלי" ואכלו אותם נעים עם העיניים, הן אכלו צדפות חיות, קיפודי ים, ובעקרון כל מה שזז. אני נהנתי. המסע דרומה שולב בתחושות של סגירת מעגל, עוד יום יומיים ואנו מסתובבים ומתחילים לחזור, תחושה שהביאה אותנו להנות מכל דקה פעמיים, הלוויתנית עם הגור ששחקו לנו סנטימטרים מהיאכטה הביאו אותנו לדמעות, הבוקר בו ראינו אורקות היה פסגת התגשמות החלומות, השקיעות של אנטרקטיקה לא הפסיקו להדהים, כלב ים נמרי טורף ליד היאכטה קורמורן ולידו עוד כלב ים טורף פינגווין לבן סנטר, הטבע התרחש לידנו, ורק ביאכטה קטנה אפשר להכנס אל הטבע קרוב כל כך, הבנות יכלו לצאת להנות בסיפון וכשקר להכנס פנימה, אנחנו לידן והן חופשיות. אבל הסיום הקרב הפחיד והעציב, בעיקר הפחיד כי הדרך חזרה כוללת מעבר נוסף של מיצרי דרק ואנחנו הרי כבר יודעים מה זה. את ההפלגה לאנטרקטיקה אני חוויתי קשה מכולם וגם לאופק היו יומיים מפחידים של התייבשות וחולשה. לא פלא שהפחד השתלט על העצב. עוד יום מדהים של חיפוש לוויתנים, השתוללות מטורפת עם מזחלות שלג, בוקר מסתורי של שלג אנטרקטי, פרדה מעידן וטניה שנשארו באנטרקטיקה בתחנה האוקריינית, פגישה עם יאכטה של מיליונר שהקיפה את כדור הארץ בשיבעים ושלושה ימים, עוד חצי יום של טבע והשייט צפונה מתחיל. אנחנו במיטות מקיאות, הבעיה היתה שעכשיו גם דנדן הקיא, ואני רעדתי, מי יטפל בבנות. יום שלם של חוסר ישע ושוב הבנות מתפקדות, הבחילה עברה להן. אני שוכבת בסלון, בלי לזוז ורואה את אותם פרצופים שלמדתי להכיר ולאהוב כל כך, החברה. ולא נמאס לי להסתכל עליהם. יש בנינו יחסים חמים ונעימים. הם העסיקו את הבנות והבנות העסיקו אותם בימי ההפלגה הארוכים שלא נגמרים, סופרים את השעות, רואים וידאו, אוכלים קרקרים, מתנדנדים, אלו שמרגישים טוב יוצאים לסיפון לקבל שפריצים ולהנות מדולפינים, השיחה הכי נפוצה, כל פעם שמישהו יורד מהגשר, מה מהירות ההפלגה ולפי מהירות זאת מתי נגיע, מכבים מנוע כשהרוח חזקה ובכיוון הנכון ומפעילים אותו שוב כשהרוח נגדנו, או אז מפליגים לאט יותר, המתח הזה מול כיווני הרוח, התלות שלנו בטבע ובגלים, את מיצרי דרק עברנו בשלום הסופה תקפה אותנו דווקא כשהתקרבנו לאיי פוקלנד אחרי שהגענו לקו אווירי עם יבשת דרום אמריקה, סופה קשה. דנדן היה עסוק בלצלם ואני רואה את הגלים דרך החלונות הקטנים והאטומים שביאכטה. היאכטה מגיעה לזוויות שהחלונות בתוך הים. אנחנו בצוללת. הסיפורים של ג'רום על ההתהפכויות שלו בהפלגות שב ותוקף אותי. רק ללכת לשירותים היה סיפור קשה שלא נדבר על פעילות אחרת, לעצור את הבחילה, להתנדנד לשירותים הקטנים בלי ליפול, לעשות פיפי, להוריד את המים כבר לא הייתי מסוגלת זה דנדן היה עושה בשבילי, לצחצח שיניים במהירות בלי להקיא עם יד אחת היד השניה מחזיקה טוב טוב במעקה ולדעדע למיטה לעוד לילה קשה של נידנודים, זה אומר לילה ללא שינה, אני שומרת על  הבנות שלא תיפולנה. בבוקר כשדנדן היה לוקח אותן אז הייתי נרדמת, אבל כמו כל הדברים הטובים גם זה נגמר ואיי פוקלנד הראשונים באופק. עליתי לסיפון ובפעם הראשונה נהנתי מים גבוה, הגלים בגובה היאכטה, גלים ענקיים שלא נשברים, צבעי שקיעה שנראים ונעלמים חלופות בגלים. היאכטונר ריחם עלינו ועשה לנו עצירת התאוששות באחד האיים, יום לפני ההגעה. ירדנו לחוף לכמה שעות להתאושש ולהנות מקולוניות אדירות של אלבטרוסים ופינגווין קופץ הסלעים, לא, עדיין לא נמאס לנו, התרגשנו והתלהבנו, אופק הגשימה חלום ברגע האחרון היא מצאה ראש שלם של פינגווין עם הנוצות והמקור, מאושרת כל כך לקחה אותו איתה. מכאן עבר עוד לילה רגוע יחסית, זריחה ואנחנו עוגנים בפוקלנד. שקט. סופרמרקט. לארוז. אנשים (יש כשלושת אלפים תושבים בכל פוקלנד לא ממש דיזינגוף). תפוח. הדבר שהכי התגעגנו אליו היו פירות וירקות. אבל בפוקלנד ההספקה אינה סדירה ותפוח אחד עולה שמונה שקלים. קנינו שלושה. דנדן ויתר.

הפרדה לבנות היתה קשה, יחסי האנוש המיוחדים שהן פיתחו עם היאכטונר וזוגתו ועם החברה הקשו מאוד על הפרדה. יחסים שרק מי שדבוק אחד לשני בסירה קטנה במשך יותר מארבעים יום יכול להבין. לא רק בין מבוגרים מתרחשת אחוות חברות גם עם ילדים במיוחד אם הן חלק מהחבורה. בסיטואציה הזו הילדות היו חלק מהמכלול האנושי, ולא מעמסה שיש לטפל בה, החברה התייחסו אליהן כבוגרות והן התנהגו כך ביחסים האנושיים, כמובן שהיו הקיטורים השמורים לילדים בלבד שאנחנו המבוגרים מדחיקים (היו קטעים שגם אני רציתי לצרוח ולהשתולל לקטר ולבכות אבל לא עשיתי זאת כי אני "בוגרת" ו"תרבותית") אבל במצבים אלו רק ההורים מתמודדים. חוץ מזה כשילד של האחר בוכה זה לא מרגש ולא מרגיז. הבנות היו חלק מהאוירה שנוצרה ביאכטה, חלק נכבד ומשמעותי, חלק מהבדיחות היו עם הבנות בלבד, בדיחות פרטיות בינן לבין החברה, חלק מהבדיחות נסובו על היחס שלנו כמשפחה, (משפחת בו-לו-טין הפכה למשפחת בוא לא נמתין, בגלל הזמן שלקח לנו להתלבש, בדיחה פרטית) אחד מהחברה הופך להיות אבא בעוד חודש והזמן ביאכטה כאב לעתיד הפכנו אותו למתאמן, כל אחת התחברה עם הבן אדם שהכי מתאים לה, איתמר היה רב עם אשל כמו זוג נשוי, וגם השולם היה מרגש, אופק פיתחה יחסים מיוחדים עם אורן שקלט את האופי המיוחד שלה, כל אחת מצאה את הנישה שלה הפנויה והמתאימה לה, זה היה מדהים. אשל התפתחה לנו מול העיניים כי ילדה בת שנתיים בחודשיים מתפתחת משמעותית, אופק שתמיד מסתדרת נהדר עם מבוגרים הצליחה להכנס לתוך ליבו של היאכטונר, בן אדם קצת משוגע שמאוד קשה לקלוט אותו ובטח להסתדר איתו, היו אי הבנות וחיכוכים אבל אופק באינסטינקטים הבריאים שלה הצליחה לחדור אליו בלי להבין את שפתו. לכן כשהגענו לסטנלי, בירת פוקלנד, היתה הפרדה קשה לבנות שהמשיכה עד שהגענו ארצה, חלק מהחברה נשארו לטייל. מכל הטיול וההכנות הקטע הכי קשה לאופק ואשל היה הכי לא צפוי, ההגעה הביתה.

מאותו רגע בו החלטנו לקחת את הבנות למסע החלו התגובות, ממטורפים ועד ל"אתם לא תצליחו להנות עם הבנות" אבל אותי הטרידו רק שני דברים, מחלת הים וכיצד אני אמורה לחלץ את אשל מהים הקפוא אם היאכטה מתהפכת.

למרבה הפלא הדבר שהיה הכי קשה בטיול עם הבנות היה החזרה הביתה, הפרדה מהיאכטונר וזוגתו, הפרדה מהיאכטה שהיתה כבית לבנות, הפרדה מהחברה שהפכו למשפחה, אופק עברה שבוע של חרדות נטישה בארץ.

הבנות העצימו את חווית המסע לדרגות שלא ידעתי שאפשר להגיע אליהם, פתאום ההנאה שלי הושלשה וכללה את ההנאה של הבנות, טיילנו דרך העיניים של אופק ואשל וזו חוויה בגובה אחר. נכון שהיו קשיים והיה כבד לסחוב את אשל על בגב אבל לשמוע מזהה בהתלהבות פינגווין ג'נטו מרחוק ומדווחת לי שווה הכל, אופק ספגה את הטבע דרך כל החושים, מחוש הטעם כשאכלה קרילים (שרימפסים קטנים) ועד חוש המגע כשהשתוללה בתוך הרי פוך נוצות של פינגווין מלכותי.

אני לא אמא דאגנית ודנדן הוא אבא שמשקיע את נשמתו בבנות וזה ביחד מאפשר טיול למקום הכי מרתק בעולם עם ילדה בת ארבע שהיתה עסוקה ללא לאות לאסוף שניים של דובי ים, אבנים יפות וצדפים. ועם ילדה בת שנתיים שידעה לדקלם את כל שמות הפינגווינים והעופות הדרומיים.

החברה שהפכו לחברים הטובים ביותר של הבנות היו חוויה בפני עצמה. הם עזרו להן להעביר את שעות ההפלגה הארוכות ולהיפך. החברה הפכו למשפחה המורחבת שלהן לארבעים יום. הם עזרו לנו ברגעים קשים והשתוללו עם הבנות בהפלגות הארוכות, היה מדהים לראות כיצד שתי בנות קטנות משתלבות בהרמוניה עם קבוצה של שמנה חברה ישראלים מצ'ואיסטים שמטיילים בכל העולם. ילדים לא תוהים לגבי המציאות ולא שואלים מדוע עלי לסבול חמישה ימים של הפלגה מטורפת והקאות רק כדי להגיע לאי מבודד שיש בו חיי טבע מהמרתקים בעולם, הם מקבלים את המציאות כפי שהיא והם שורדים את המציאות הרבה יותר טוב מאיתנו ואת זה צריך לנצל.