לצפיה בסרט המסע למדגסקר הקליקו כאן

להיט הקיץ הסרט "מדגסקר"  בו הפוזה הטורפת נלחמת בלמורים הטובים, החזיר אותי מספר שנים אחןרה. מנג'ה ! מנג'ה ! (manger, manger) ניסה להסביר לי משיט הפירוג שלנו את מהות האובך המוזר שהתקדם מכיוון מזרח. מנג'ה גם אני יודע שזה לאכול בצרפתית, אבל מעבר לזה לא הבנתי. המשיט שלנו ידע צרפתית בערך ברמה שלי, שזה קרוב מאוד לאפס והמלגשית השוטפת שלו לא עזרה להבנתי. המשכנו להפליג במורד נהר המנמבולו Manambolo לכיוון שמורת צינגי Tsingy de Bemaraha Reserve. רבע שעה לאחר מכן ה"אובך" המוזר הגיע אלינו ובמשך שעתיים עברה  אותנו, מעלינו ובנינו להקת ארבה צפופה. השמיים מלאו בחגבים אלו שחלקם הקטן, כמה עשרות אלפים, נחתו על כל עשב רענן וכילו אותו עד תום, לפני שהצטרפו לשאר המיליונים המעופפים. שמענו במרחק מתוך רחש הרקע של הארבה את המקומיים מנסים לגרש את האסון משדות האורז שלהם בצעקות ובתיפופים. אנחנו עגנו באחד מחופי החול הנפלאים של הנהר. משיטנו החל להצליף לכל עבר בעזרת חתיכת סמרטוט תוך מספר דקות היה לו סיר מלא בארבה אותם בישל לארוחת ערב, ולמען ההגינות,  יש להודות שטעמם עדין וטעים.

הנהר היה עבורנו נתיב להגעה לשמורה בה קווינו שנוכל לראות את הפוזה. למעשה הגענו למדגסקר בעיקר במטרה לראות שני מיני בעלי חיים נדירים ביותר.

הפוזה Cryptoprocta ferox שהוא הטורף הגדול היחידי במדגסקר, ממשפחת הגחניים, אותה משפחה של הנמייה, כ-2- מטרים אורכו. כמחצית מהאורך – זנב. הוא מתמחה בטיפוס על עצים וטריפת למורים בגובה רב. בעל חיים זה כמעט ולא נחקר. כל מי שפגשנו סיפר לנו שפה-או לחילופין-שם, יש פוזה. לא, הוא אישית לא ראה, אבל הוא יודע שיש.

בעל החיים השני הנדיר לא פחות אבל מפורסם הרבה יותר, זהו האי-אי Daubentonia madagascariensis  (Aye-aye)   בעל חיים שלא דומה לשום דבר אחר. אוזניים ענקיות, פרצוף מחודד, עיניים גדולות, זנב ארוך וסמיך, אבל עיקר פרסומו בא לו בזכות האצבע האמצעית הדקיקה שלו בה הוא משתמש כנראה גם לנקישות קלות על גזעים מתים בכדי לגרום לזחלים לזוז בתוך הגזע, גם כסטטוסקופ לחוש היכן מסתובבת רימה או זחל בתוך העץ, וגם כחכה לדוג את הצייד העסיסי. בעזרת שיניו הענקיות הוא יכול בנגיסה  אחת לפצח אגוז קוקוס. הפוזה והאי-אי הן הסיבות העיקריות להגעתנו לאי האגדות אבל למען האמת אין צורך ביותר מידי תירוצים להגיע לאי כמו מדגסקר.

מדגסקר – הרפובליקה המלגשית – האי הרביעי בגודלו בעולם. שטחו כ- 590,000 קמ"ר (כמעט פי 30 משטחה של ישראל) והוא שוכן כ- 400 ק"מ מזרחית לחופי מוזמביק. לפני כ 165 מיליון שנה התנתקה מדגסקר מחופי אפריקה והחלה בנדידה איטית מזרחה, באותה תקופה עדיין לא היו פרימטים* או יונקים ממשפחת הגחניים בעולמנו, לפני 60-65 מיליוני שנה, כאשר החלו להתפתח באפריקה פרימטים פרימיטיבים כבר שכן האי  פחות או יותר במקומו הנוכחי. נציגי הפרימטים והגחניים עברו בדרך כלשהי בשלב מאוחר יותר לאי אולי על גבי רפסודה טבעית שנסחפה מחופי מוזמביק והעבירה עמה מטען חי. עקב ניתוק זה מיבשת אפריקה, וגם בגלל מגוון תנאי השטח והאקלים, מיערות גשם טרופיים דרך רמה המתנשאת עד לגובה של יותר מ 2800 מטר, ועד לאזורים חצי מדבריים, התפתחו באי מגוון בעלי חיים עצום. 97% מבעלי החיים (לא כולל ציפורים) אנדמיים למדגסקר. שני שליש ממיני הזיקיות בעולם, כ- 135 מינים, נמצאים באי. ביניהם הזיקית הגדולה בעולם (60 ס"מ Calumma parsonii) עד לזיקית הקטנה בעולם שגודלה כגפרור (Calumma nasutus).

אבל ללא ספק עיקר פרסומו של האי הגיע לו ובצדק בזכות הלמורים השייכים לסדרת הפרימטים הנמצאים רק במדגסקר. אני מניח שמי שהגיע לאי לפני כ- 1500 שנה ניתקל ממש בגן עדן ביולוגי, אלא שאז הגיע האדם. ראשוני המתיישבים הגיעו כנראה מדרום מזרח אסיה (פולינזיה, מלזיה, אינדונזיה) ובשלב מאוחר יותר החלו להגיע אפריקאים כך שהיום יש מגוון אנושי מרתק ממלוכסני עיניים ועד שחורי עור. מאותה הסיבה באי מגוון של מסורות וטכסים שמקורם במזרח ובאפריקה כאחד. טקסי קבורה, קבורה שניה- הוצאת עצמות המתים (famadihana). קישוט הקברים בעצמות ובעיקר בקרני זבו, ובפסלים, חלקם ארוטים. הארופאים הראשונים שהגיעו ב- 1500 היו הפורטוגזים אחריהם הגיעו אנגלים וצרפתים. גן העדן שמצאו המתיישבים הראשונים הפך לשדה קטל עבור בעלי החיים. מתוך 32 מיני למורים, הושמדו 15 המינים הגדולים שהגדול ביניהם היה בגודל גורילה (*המין הקטן ביותר, שהוא גם הפרימט הקטן בעולם- הלמור העכברי הננסי pygmy mouse lemur Microcebus myoxinus שמשקל הבוגר כ- 25 גרם נחשב כמין נכחד והתגלה שוב ב- 1992), כמו כן הושמדו 6 מינים של עופות קרקע ביניהם העוף הגדול בעולם "עוף-הפיל" (Aepyornis maximus) אודותיו כנראה הומצאו האגדות על עוף ענק שיכול לשאת פיל ברגליו (מובן שמעולם לא ידע לעוף, וגם פילים לא היו מעולם במדגסקר) ושהוכחד לא מזמן ועדיין אפשר למצוא שרידי ביצים של עוף זה שהגיע למשקל של 450 ק"ג, 2 מינים של צבי ענק, היפופוטם גמדי ועוד. במקביל להכחדה ולצייד בוראו גם היערות מהם הושמדו יותר מ- 75% ומיערות הגשם שבאי נותרו כ- 10% אבל גם המעט שנשאר יותר ממצדיק ביקור באי. שפע של שמורות טבע בהן ניתן לפגוש ביצורים המיוחדים לאי ובכל אזור תצורות נוף ובעלי חיים שונים.

כבר בראשית מסענו במדגסקר ידענו שהקושי העיקרי יהיה איתורה של הפוזה ולפיכך ריכזנו את רוב המאמצים בחיפושים אחריה. התחלנו באזור החוף הדרום מערבי ליד עיירה נחמדה בשם מורונדב (Morondava) אליה הגענו לאחר נסיעה בת כ- 20 שעות, בהתחשב בעובדה שמדובר בסה"כ ב- 250 ק"מ מטאנה (אנטננריבו Antananarivo) הבירה ניתן להבין מה מצב הכבישים במדינה וגם זה רק במקומות בהם יש כבישים !!!

ממורונדב נסענו בדרך עפר לאזור "היער-השווצרי" (Kirindy Swiss Forest) שם שמענו שיש סיכוי לראות את הפוזה, משני צדי הדרך חרשו מלגשים בעזרת ה"זבו" Zebu (הבקר המקומי) את שדות האורז היבשים. הדרך התפתלה ועברה דרך שדרה טבעית של עצי באובאב ענקיים. גם סוג זה של עצים מוצאו במדגסקר אלא שבמיקרה זה קיימים גם 2 מינים, מתוך 7, מחוץ לאי – באפריקה.

ביער השווצרי הקמנו את מחננו וערכנו סיורי יום ולילה. בסיורים ראינו סיפקות (Sifakas), זיקיות, למורים ליליים ממינים שונים, עטלפים, נחשים (אין במדגסקר נחשים ארסיים כך שניתן לסייר בבגדים קצרים ובסנדלים) ורק את פוזה לא ראינו. בשעות הצהרים החום היה בלתי נסבל וכמו שאר בעלי החיים באזור רבצנו בצל, בערסלים, כשמידי פעם שפכנו על עצמנו מים, אותם שאבנו מבאר צוננת שבמקום. אבל ללא ספק השעות הזוועתיות ביותר היו שעות הערב. בזמן זה נהגנו להכין את הפתיון לפוזה, אותו קשרנו בדרך כלל לגזע עץ. כך שכשתגיע הפוזה נספיק לצפות בה ולצלם אותה. בפרק זמן זה בו חכינו בשקט אורבים לחיה, אלפי יתושים נצלו את העובדה שהשתדלנו שלא לזוז, ומצצו את דמנו. לעומתן, השעות הנעימות ביותר היו מוקדם בבוקר, ובעיקר בלילה. לילות נפלאים. העונה היבשה, מזג אויר נפלא, קריר ויבש. לשנינו פנסי-ראש "פצל"  בעלי שתי נורות : נורה רגילה בה השתמשנו לאיתור בעה"ח ונורת הלוגן להארה על האובייקט. היתרון בפנס ראש, על פנס רגיל, הוא בכך שהאור הפוגע בחיית הלילה חוזר מעיניה בוהק כשני פנסים זוהרים. פנס המוחזק ביד מגיע לבעה"ח מזווית שונה (ביחס לעינינו) ואנחנו לא רואים את החזר האור. כשאובייקט היה רחוק מידי השתמשנו בזרקור "מגלייט" רב עוצמה לאחר שזיהינו את זוג העיניים. בסיורי הלילה שערכנו, ראינו למורים ליליים שונים כמו הלמור העכברי mouse lemur וגם סיפקות sifaka בדרכן לשנה על הענפים הגבוהים. לאחר שצפינו בלמורים ליליים, היה נחמד לגלות בסיורי היום, מידי פעם למור לילי צופה בנו ממרפסת בתו או מחלונו שבגזע עץ חלול. הבאנו איתנו גם תרנגולת שתשמש כפיתיון לחיית הטרף הגדולה  אלא שזו לא השתכנעה. לפני שעזבנו בישלנו לנו מרק עוף משובח.

עלינו צפונה לשמורה מיוחדת במינה (Ankarana) שרק בשנים האחרונות התגלו בה תופעות גיאולוגיות מרתקות עם מגוון ייחודי של בעלי חיים תת-קרקעיים ופרימטים רבים ביניהם האי-אי ולמור הכתר (Eulemur coronatus) יצור יפיפה שלמד שבשמורה אין לחשוש מבני אדם והתקרב אלינו באצילות לקבל חתיכת בננה. התופעה הגיאולוגית הנקראת צינגי, נמצאת באזורים שונים באי. סלעי הגיר שהרוח והגשם צרו בהם צורות מחודדות ומשוננות, ושעל גביהן מקפץ לו הלמור הכתרי בקלילות, מתחת למסלע הגירי הזה נוצרו מערות נטיפים עצומות, ושבחלקן זורמים נהרות תת-קרקעיים עם מפלי מים, במקומות מסוימים נהרות אלו היו מקור המים היחיד שלנו לשתיה ולרחצה. רחצה בנחל הזורם 50 מטר מתחת לפני האדמה, לאור נרות כשמעלינו תלויים נטיפים בשלל צורות ובניהם מעופפים עטלפים. גם משמורה זאת יצאנו מאוכזבים מבחינת הפוזה, אך מלאי התלהבות משאר מיני החיים שפגשנו. הפעם סיימנו במרק ברבר נפלא.

שלושה שבועות באי. אין פוזה ואין אי-אי. שניהם בעלי חיים סוליטארים, טריטוריאלים, וליליים. החלטנו לעבור לאזור הצפון מזרחי של האי האזור הגשום ביותר, (חששנו גם לפגוע באוכלוסיית התרנגולות באזור). שם ידענו יש סיכויים טובים לפגוש לפחות את האי-אי. טסנו לעיירה קטנה בשם מרואנצטרה (Maroantsetra) מהמנחת נסענו תלויים מבחוץ על טנדר מרופט לכיוון העיירה. במבואות העיר מילא את אפנו ריח נפלא של ציפורן טרייה. תבלין הנמכר לאחר ייבושו הניחוח והטעם של התבלין הטרי -נפלא!

תבלין זה הינו למעשה ניצני פרחיו של עץ –הציפורן (Eugenia aromatica)  ממשפחת ההדסיים. משנכנסנו לתוך העיירה השתנה ריח הציפורן באחת לריח הוניל. הגענו לרחוב בו מייבשים ואורזים מקלות וניל. פרות הוניל נאספים ביער מצמחי סחלב השנף (Vanilla planiflora)  שמגודלים כמטפסים על עצים ביער, לאחר מכן הם נערמים בתוך סירת קנו מלאה במים ונשים דורכות ברגליים יחפות ולצלילי מוזיקה קצבית על פרות הסחלב. לאחר השטיפה מיובשים פרות הסחלב ואח"כ נארזים ומיוצאים לאירופה. מוצא הוניל אמנם ממקסיקו, אבל כיום מדגסקר מייצרת 80% מהוניל בעולם.

בנוסף יש גם רחוב המוסקט ורחוב הפלפלים. האזור שופע גם עצי ליצ'י ומנגו ענקיים. כשרצינו לקנות מעט מפירות אלו בשוק ענו לנו ליצ'י ומנגו לא מוכרים. אתם רוצים? תקטפו לכם החלטנו לפוש מהחיפושים, ולחזור אליהם מאוחר יותר מכיוון דרום. ואם לנוח אז אין כמו באי קטן הנמצא צפונית מערבית למדגסקר – נוסי ביי (Nosy be). אי כמו שאי צריך להיות. חופים לבנים, דקלי קוקוס, מים צלולים ועשירים ביצורים צבעוניים ובדגים טעימים. תקופת השלטון הצרפתי במדגסקר -1895 1960- השאירו את חותמם. בכל כפר אפילו בקטן והנידח ביותר בכל רחבי מדגסקר ניתן להשיג בגט טרי וגם דגי ים טריים וסרטנים מבושלים בסגנון צרפתי אינם נדירים ואפילו יין טוב ניתן להשיג במקומות המתויירים, ובעיר הבירה. השבח לצרפתים. האי נוסי ביי משמש כמקום נופש לתיירים רבים ויש בו בתי מלון בכל הרמות. אנחנו שכרנו בונגלו קטן על החוף ושני קטנועים וסיירנו ברחבי האי הקטן. אחד הגידולים העיקריים באי הוא עץ ה"יאלנג-יאלנג" עוד נידבך באי האגדות. העץ נראה כמכושף מאחר וגוזמים את הגזע כדי שיהיה נוח לקטוף את פרחיו. הענפים התחתונים גדלים בצורה אופקית תוך כדי פיתולים מוזרים. פרחיו הצהובים נקטפים ומהם מופק במפעל מקומי שמן אתרי יוקרתי. תמצית היאלנג יאלנג משמשת מרכיב חשוב בבשמים רבים וגם ברפואה אלטרנטיבית מייחסים לו תכונות מרפא רבות. ואם אנחנו כבר בנוסי ביי אסור לוותר על נוסי קומבה. מעבר לשמורה הייחודית הנמצאת בו זהו גם המקום הטוב בעולם בו ניתן לפגוש את הלמור השחור (תת-המין שבנוסי- קומבה הוא הצבעוני והיפה מבין הלמורים השחורים). הזכרים שחורים הנקבות  ג'ינג'יות וציציות שיער מעטרות את פרצופיהם. כל מי שמחזיק בננה בידו, מובטח לו שתוך שניות יגיעו אליו כמה מלמורים יפיפיים אלו ויקפצו בחינניות על כתפיו.

אבל כידוע לא באנו לכאן כדי לבלות אנחנו אחרי גב' פוזה ואדון אי-אי. בצער רב (שלי לפחות) עזבנו את אי החלומות וחזרנו בטיסה לאי האגדות. המשכנו לנסות את מזלנו בחוף המזרחי, התחלנו לעלות בדרך החוף, משאיות, ג'יפים, טרמפים ומעבורות שחוצות את שפכי הנהרות, אחת מהן הייתה ממונעת והשאר הופעלו בעזרת מוטות או מערכת גלגלות ידנית. בסיום כמה ימי נסיעה הגענו למננרה (Mananara). שם שמענו, יש מישהו בשם רוג'ר שלו יש אי  פרטי ובאי מספר אי-איים, אי אי-אי. רוג'ר הוא גם בעל מלון קטן ומסעדה למרות החוק האוסר זאת. גורלו של האי-אי רע, אין ויכוח בין התרבויות השונות שאי-אי חי מביא מזל רע. ומי שנתקל באי-אי חייב להרוג אותו ולזרוק את הגופה בכפר השכן אלא שגם הגופה עדיף שלא תהיה ליד הבתים ומעבירים אותה לכפר הבא וכך מטולטלת לה גופת האי-אי המסכן הלאה, החוקרים לא יודעים כמה אי-איים נשארו באי אך משערים שמספרם נמוך. רוג'ר אינו מאמין שאי-אי מביא מזל רע. ב1980- הוא הצליח להשיג כמה פרטים ושחרר אותם באי הפרטי שלו ואלו מתרבים ומביאים לו דווקא מזל טוב. כיום יש באי 8 פרטים בניהם גור צעיר אחד. שכרנו את בעל הפירוג שבאי והוא הוביל אותנו לאי האי-אי, באי גם למורים שונים כמו למורי הבמבוק הנדירים (Hapa lemur)  הניזונים בעיקר מעלי במבוק ובקיבתם חיידקים סימביוטים שמסייעים להם בעיכול העלים. חיכינו לחושך, מיד לאחר השקיעה יצאנו לחפש אי-איים. האי-אי בונה מספר קינים בצמרות העצים ובכל לילה לנים בקן אחר ממש כמו מהפכן הנמלט מהשלטונות. הם סוליטריים (חיים בדד) ותנועתם שקטה ביותר לאחר כחצי שעה של שיטוט וכמאה וחמישים עקיצות קרא לנו אחד הנערים המקומיים, בואו לכאן יש כאן אחד!!! תוך שניות הגענו לעץ עליו הצביע בנוסף לפנסי הראש המשוכללים, לילך הייתה מצוידת במצלמת וידאו ואני במצלמת הסטילס והפלש. בנוסף החזקתי ביד פנס רב עוצמה להאיר את היצור המוזר, כדי שלילך תוכל להסריט אותו. וכך התרוצצנו ממקום למקום, רצים, נופלים, קמים, נעקצים, מקללים, שוב רצים ופתאום-! מבין הענפים הציץ עלינו היצור המוזר הזה, אי-אי. עמד במרחק של כ- 3 מטרים ופשוט בהה בנו בעיניו הגדולות ובפרצופו המחודד שבגללו חשבו בעבר לסווג אותו אפילו כמכרסם. היום החוקרים יודעים בוודאות שהוא שייך ללמוריים אם כי כמשפחה נפרדת, בה רק מין אחד, האי-אי. קשה לתאר את ההתרגשות שלנו לעמוד סוף סוף פנים אל פנים מול היצור אחריו אנחנו מטלטלים כבר יותר מחודש. לראות אותו חי בטבע יוצא לסיור לילה לפצח אגוזי קוקוס ולחפש חרקים פריכים בעזרת אצבעו האמצעית הדקה. עליה שמענו סיפורים ואגדות ואותה הוא מרים גבוה כשהוא הולך היא יקרה ועדינה מידי מכדי להשתמש בה בהליכה. עקבנו אחריו כמה שעות לעיתים אני מאיר ולילך מצלמת ולפעמים היא מאירה ואני מצלם. בהתחלה חששנו שהאי-אי יחמוק מאתנו אבל לאחר כמה ניסיונות מגושמים שבאחד מהם הוא בטעות כמעט נחת לי על הראש הוא התייאש מאתנו נשכב על ענף מעלינו פיהק פיהוק גדול כשהוא מניח את ידו בנימוס על פיו. אחר כך החל לטפל האצבע הדקה והעדינה ליקק אותה וניקה אותה וכשהייתה נקיה לחלוטין… חיטט בעזרתה באפו. עד כאן! יותר מזה כבר לא יכולנו לצלם ופשוט פרצנו בצחוק, האי-אי הביט בנו בתדהמה. כאילו אנחנו הם חסרי החינוך.

עברו כמעט 40 יום ופוזה לא ראינו.

שהותנו באי עמדה להסתיים והחלטנו לא לוותר על שמורת פירנה Perinet  שמורה קטנה שכנראה גם המתויירת ביותר במדגסקר בסה"כ שעתיים נסיעה מטנה הבירה, בשמורה זו ניתן לראות בנוסף ללמורים השונים את האינדרי Indri indri הלמור הגדול ביותר החי כיום. משקלו מגיע ל7- ק"ג. לראות אותם בצמרות העצים בפרוותם הצמרירית בצבעי שחור לבן, ועיניים חודרות שנראות כשני פנסים. זה מרגש אבל כל זה כאין וכאפס לעומת שירת הבוקר שלהם. התמקמנו בכפר קטן בשם אנדסיבה Andasibe לא רחוק מהשמורה. ב- 6:30 בבוקר לפני שיצאנו לדרך כבר שמענו את שירת האינדרי. למשפחה של אינדרי יש טריטוריה גדולה מדי לשמירתה על ידי ריח ולכן הם פיתחו את התקשורת הזמרה. כל משפחה מכריזה בבוקר ולפנות ערב על הטריטוריה שלה והמשפחה ממול עונה לה באזעקה. המזכירה מעין סירנה בסולמות משתנים וקולה נשמע מאזור השמורה עד לכפר – יותר מ- 4 ק"מ. את המרחק הזה עברנו במהירות ונכנסנו לתוך היער. בעזרת המדריכים המיומנים של השמורה, מצאנו את עצמנו תוך פחות מחצי שעה מתחת למשפחה מזמרת שכזאת, משפחה מספר 1. כל משפחה בשמורה ממוספרת בנוסף לסיור היומי והלילי בשמורה, אפשר לצאת לסיור בפארק הסמוך למספר ימים כולו באזור של משפחות אינדרי נוספות. לצערנו כבר אזל הזמן ובדרך חזרה למלוננו עברנו דרך המרכז החינוכי של WWF (World Wide Fund). ארגון בינלאומי זה לקח על עצמו להציל את חיי הבר של מדגסקר והקים וניהל שמורות במשך שנים רבות, בעת האחרונה החל הארגון להעביר את השמורות להנהלה מקומית -ANGAP ומתפנה לעסוק בחינוך לשימור הטבע. משנכנסנו למרד של WWF פגשנו את מנהלת אזור הצפון אישה אמריקאית אותה פגשנו שבועיים קודם לכן בצפון בחיפושנו אחר הפוזה. "הוי אתם שני הישראלים שבאו למדגסקר במיוחד לראות את הפוזה, לא?" אתמול, היא דיווחה לנו בהתרגשות, היו כאן זוג על העץ שבמעלה השביל מחוץ לשמורה. היא הסבירה לנו שזו עונת החיזור בה הזוגות מתלכדים לטקס החיזור וההזדווגות אותם הם מבצעים בצמרות העצים ולכן קשה במיוחד לראותם בעונה זו. בפגישה הקודמת שלנו היא ספרה שהיא שוהה כבר חמש שנים בשמורות במדגסקר ומעולם לא ראתה את הטורף המדהים הזה. והנה אתמול היו זוג פוזות על העץ הענק ליד שביל הסחלבים. רצנו לשם, הסתובבנו באזור העץ ולבסוף התיישבנו מתחתיו בציפייה. לקראת החשכה חזרנו לאכסניה בכפר. הפוזות לא הגיעו. למחרת יצאנו שוב לשמורה. סיפרו לנו שלמשפחת אינדרי מספר 3 נולד גור קטן מאורע די נדיר אצל האינדרי. רצינו לראותו. לאחר שיטוט של כשעתיים בתוך הג'ונגל הסבוך איתרנו את האימא והגור הקטן הנישא על ביטנה נועץ בנו מבטים בוהקים. האושר בידיעה שהנה עולם החי של מדגסקר מתאושש מאלף שנה של הכחדה אינטנסיבית הומחש לנו על ידי הגור החמוד שמרגיש בטוח מספיק בזרועות אימו מול האדם המביט בו. עם תחושה זו סיימנו את ביקורנו באי. בדרך לטנה תכננו לעבור בחווה לגידול עשים, זוחלים ועטלפים ומשם לדרום אמריקה. צעדנו על הכביש לכיוון הכפר חושבים על 45 הימים האחרונים איך טילנו בתוך סיפור אגדה של טבע ובעלי חיים. שוב עברנו ליד מרכז החינוך של WWF ולילך שאלה "מה אתה אומר? נבדוק שוב את העץ?" את יודעת מה? אני בטוח שאין שם שום פוזה אבל בשביל שלא נצטער אח"כ תלכי לעץ ואני אלך להוציא חומר על האינדרי מהמרכז. נכנסתי לחדר הכניסה והתחלתי לעיין בחומר: סיפור אגדה על האינדרי. לפתע ניגשה אלי כריסטינה עובדת מקומית. אתה לא אחד משני הישראלים שמחפשים את הפוזה? כן – עניתי – אבל זהו זה אנחנו חייבים לעזוב. אבל הפוזות על העץ! עכשיו! טסתי לכיוון העץ כשבדרך רץ לקראתי מקומי אחר שלילך שלחה אותו להודיע לי לבוא. מסביב לעץ כל עובדי הפארק ובאמצע, כמעט בוכה מהתרגשות, עומדת לילך ומנסה להחזיק את המצלמה ביד יציבה. בצמרת עסקו זוג פוזות בחיזור תוך שהן מפגינות את כישורי הזינוק שלהן. רוב עובדי הפארק עמדו שם והתרגשו בעבור לילך יותר מאשר עבור עצמם, בגובה של 25 מטר זינקו הפוזות למרחק של 5-4 מטרים ונלפתו בענף של עץ סמוך בטבעיות. אחד הדברים המעניינים אותם חקרו אודות הפוזה הוא צורת המיוחדת שלהן המאפשרת את הטיפוס לגבהים. רק עכשיו כשעמדתי מול החיה הזאת, הבנתי את ההתלהבות של לילך, ושל ביולוגים נוספים. מכונה מושלמת. כנראה שמאחר ובמדגסקר לא היו טורפים גדולים ולא טורפים מטפסים, התפתחה הפוזה ממשפחת הגחניים, ליצור מוזר זה, שתפס את הנישה הפנויה. הפוזה נראת כמעין הכלאה בין משפחת הכלביים למשפחת החתוליים. (בספרו של ג'ראלד דארל היא עדיין מצוינת כבת משפחת החתוליים). עוד כמה זינוקים ארוכי טווח בין העצים. ולאחר ההופעה המרשימה שנמשכה כחצי שעה בגובה עשרות מטרים, החליטה הנקבה להסתלק. היא גלשה במורד הענפים אל הגזע, בתנועות קלילות ומיומנות המשיכה להחליק תוך כדי לפיתת הגזע ברגליה האחוריות. בערך מטר מהקרקע ,עצרה, הסתכלה בי. אולי כדי שאספיק לצלם, ונעלמה.