ישבנו במקלט הקופים שבלימבה (Limbe), ירד גשם ואנחנו חיכינו לנהג שנשלח לאסוף אותנו. כמה דקות לפני הזמן המיועד נכנס לשטח המקלט גבר ענק שחור עור בעל ידיים שריריות עבות כרגליים מחזיק בעדינות מטריה ענקית ושאל: מי זה מסייה דנדן? הזדהיתי, אני מודו השיב, קמנו, הוא לחץ לנו ידיים וליווה את לילך ואותי תחת מטרייתו למכונית טויוטה לנד קרוזר חדשה ומבריקה, נושאת לוחית זיהוי של משמר הנשיא. עד שהיגענו בנסיעה מהירה למארחינו חלפנו על פניהם של כ- 15 מחסומי דרכים, בעיקר של המשטרה ושל הג'נדרמריה. השוטרים הצדיעו בדום מתוח. ניפנפתי לכיוונם באבירות תוך שאני נזכר בנסיעתי הראשונה בקמרון במונית מקומית ולא ברכב של משמר הנשיא. בכל מחסום עצרנו, רישיונות, תעודות, דרכונים, שאלות ובחנות הראשונה הנהג קנה שוקולד למריחה ומרח אותו על מדבקת רישיון המונית כדי שהשוטרים לא יבחינו שהוא יצא מאיזור העבודה שלו. נראה שזהו השימוש העיקרי בשוקולד למריחה בקמרון ובודאי השימוש המתאים לו ביותר. בחלק מהמחסומים לאחר שלא הצליחו למצוא שום בעיה בניירת ולפעמים היינו 8 אנשים במונית 3 במושב הקידמי ו- 5 באחורי ביקשו קאדו (מילה שמשמעותה טיפ, מתנה, בקשיש) את אותו המרחק שעברנו אז ביותר מ- 6 שעות, גמענו תוך שעתיים ואני ריחמתי על ידית ההילוכים וההגה שנימעכו תחת ידיו האימתניות של מודו נהגנו. מאותו רגע השתנו חיינו. במדינה כמו קמרון להיות אורחי שר ההגנה זה מהפך והכל בזכות הקשר הניפלא שלנו עם אבי נציג משרד הביטחון בקמרון שהוא וטלילה אישתו טיפלו בנו ופינקו אותנו בכל תקופת השהות במדינה.

חלמתי להגיע לקמרון מאז היותי ילד כאשר קראתי את ספרו של ג'ראלד – דארל "חברברי הסוואנה" התפוצצתי מצחוק מסיפוריו בממלכת באפוט (Bafut) וריקודיו הסוערים עם הפון של באפוט ונשותיו הרבות. לא פלא לכן שכשאבי שאל אותי מה ברצוני לראות במסעי  בקמרון אחד הדברים הראשונים היה ממלכת באפוט.

בקמרון משטר נשיאותי דמוקרטי אבל למעשה היא מחולקת לממלכות שעינייני הפנים שלהן מנוהלים באורח כמעט עצמאי ע"י הפון = המלך המקומי שנעזר במועצת חכמים, המלכים בצפון המדינה באיזור המכונה הצפון הרחוק ליד אגם צ'אד נקראים סולטן או למידו או למה (בעיקר בשבטים המוסלמים).

התחלנו את המסע במדינת המלכויות באיזור צפון-מערב לאורך "כביש הטבעת" איזור הררי לא גבוה בחלקו עדיין מכוסה יער-גשם. פה גם צילמו את הסרט הראשון של טרזן, לאורך כביש הטבעת פזורות מלכויות רבות כמו: פומבאן (Fumban), באבאנג'ו (Babanju) שלפון שם יש ארמון בוץ ולו מחסנים מלאים פסלים שניצברו במשך דורות. גם הפון של באבאדג'ו (Babadjou) הוא ה- 17 בשושלת המלוכה, לאביו היו יותר ממאה צאצאים מתוכם 57 בנים שמהם בחר אביו בן ליורשו. הבחירה זקוקה לאישור מועצת החכמים: מועצת ה- 7 ומועצת ה- 9 סה"כ 32 איש (פעם היו במועצות האלו רק 7 ו- 9 איש), התארחנו גם אצל הפון של באפוסאם  (Bafussam)שהוא כבר ה- 97 בשושלת ועסק בלימודי תואר שני בפיסיקה כשניפטר אביו ונודע לו שהוא נבחר לרשת את מקומו. בשבט שבשליטתו כ- 50,000 איש ובטריטוריה סה"כ כ- 600,000 תושבים. כל עינייני הממלכה מנוהלים ע"י הפון ומועצת חכמיו ורק במיקרים חריגים פונים לרשויות המדינה. אם לדוגמא, משפט יוצא מתחום הממלכה ומגיע למערכת המישפט הכללית של המדינה הפון יראה בכך כישלון שלו בפיתרון הסיכסוך. כל תושב משלם למלכותו ולמלכו מיסים לפי רצונו בהתאם ליכולתו ולפי סוג מקצועו. כלומר נהג משאית בצבא "יתרום" כמה ימי משאית וחלק מתכולת ההובלות שלו תיתרם גם היא לפון. רעיון ניפלא מבחינת הכפר שלו בעייתי יותר מבחינת המדינה. משלחת ביקורי הנימוסין שלנו כללה את אבי ואשתו טלילה, מודו וזכריה הנהג ושומר הראש, שמש גורת שימפנזה יתומה שאומצה על ידי אבי וטלילה, כלבתם, לילך ואנוכי. בהחלט שיירה מוזרה שמבקרת בארמונות. בכל המקומות שמש הצליחה לעורר השתאות והתלהבות (על הקופים היתומים בקמרון ראה מסע אחר גיליון מס' 889 אבל ללא ספק העיקר באיזור כביש הטבעת היתה ממלכת באפוט עליה כתב ג'ראלד דארל את חברברי הסוואנה ומאוחר יותר את "גן חיות במזוודה". הגענו לבאפוט ב- 10:00 לקראתנו יצאה דורה(Dora)  אחת מ- 80 נשותיו של הפון (הפון שג'ראלד התארח אצלו ניפטר וכעת מולך יורשו). דורה שימשה כמדריכתנו, לדורה 10 צאצאים מתוך כ- 500 שיש לפון (בפינקס מיוחד אותו הציגה בפניינו יש רשימה של כל ילדיו) קל לזהות את נשותיו לכולן צמיד עטור קונכיות קטנות כולן גרות בחצר הארמון וגם אלמנות אביו המנוח רשאיות להישאר בארמון. בכניסה לארמון שער בנוי מעוטר בציורי קיר ומשני צידי הפתח ציורי אריות המגינים על הפתח. באגף מרוחק מהנשים ביניין מועצת החכמים. במקום גם מוזיאון המכיל את המתנות שקיבלו הפונים במשך השנים. אוסף מרשים ביותר של פיסלי עץ מדהימים, שרפרפי עץ מעותרים עורות בעלי חיים, שנהבים ועוד… במרכז חצר הארמון היכל הקודש אליו מותר רק לשמש ההיכל ולפון להיכנס, להיכל גג קש בעובי של כמטר פעם בשנה בחודש אפריל נחוג חג הקש וכל אנשי ממלכת באפוט מובילים בשיירה ארוכה קש מגיבעה סמוכה, החג מלווה בריקודים, נגינה והרבה שתיה וכמובן שיפוץ הגג.

"סוף סוף הגיע היום הגדול, יום חג איסוף העשב…במורד הדרך, משני כיווניה, נהר זרם בלתי פוסק של אנשים, והם צוחקים, משיחים ביניהם ומכים בתופים קטנים כנוח עליהם הרוח. על שכמיהם נשאו  מוטות עץ ארוכים, שחרוטי אלומות גדולות של עשב מיובש מקושרים אליהם…על הבמה עמד כסא גדול, רב פיתוחים, ועליו ישב הפון של באפוט. לבושו הזהיר ברוב פאר כל-כך, שברגע הראשון לא הכרתיו… הפון הניף את ידו והמשתה החל. בעד הקמרון נהרו אנשים צעירים בזרם שדומה היה כי אין לו סוף, כולם עירומים, רק אזור דק לחלציהם, והם נושאים על כתפיהם הנוצצות והשריריות את מיני המזון הרבים והשונים שנועדו לעם." (חברברי הסוואנה)

לכבודנו יצא הפון לבוש גלימה לבנה והתיישב זקוף קומה בכיסאו שבמירפסת ההיכל, פניו חכמים שופעי הומור ושימחת חיים שממש התאימו לתיאורי דארל מסיפרו. האות ניתן 5 נגנים התנפלו על קסילופון ענק שהיה מונח על הריצפה והחלו לנגן בו בצוותא במקביל קבוצת מתופפים הכניסו את הנוכחים לקצב המתאים. הריקודים החלו ריקודי בנות לחוד וריקודי בנים מחופשים בתחפושות של בעלי חיים או ציידים שרקדו את היציאה לצייד. הקצב סוחף וגם אלו שלא משתתפים בריקוד עצמו זזים לפיו, אחד הרקדנים רוקד על מוטות ארוכים ומגובה של 3-4 מטרים נותן לכל אורח עלהירוק, בסוף הריקוד הוא חוזר ואוסף את העלה, מי שמעוניין יכול להחזיר את העלה עם קדו – טיפ לרקדנים ולתזמורת. הקדו מנהג מושרש וגם הפון עצמו וכל אורח אחר מחלק קדו למופיעים. כיאה למשלחת רישמית הענקנו וקיבלנו מתנות בכל מלכות. "כשהגענו לראש גרם-המדרגות הארוך שהה והביט בי רגע במבט מהורהר, אחר כך הושיט זרוע ארוכה והורה כלפי מטה: "שבעים וחמש מדרגות," נהרו פניו. "יופי מאוד" הסכמתי במנוד-ראש. "אנחנו נספור אותן" אמר הפון מתענג על הרעיון…כיון שלא יכול לזכור את המספרים האנגליים שלמעלה מן המספר שש, התבלבלנו קצת באמצע הירידה וכשהגענו לתחתית המדרגות גילינו שלפי הערכתו של הפון חסרו שלוש מדרגות. "שבעים ושתים?"…חזרנו ועלינו מעלה המרפסת כשאנו מונים בקול רם, ואז, ליתר בטחון, חזרנו ומנינו אותן בירידתנו, וראיתי שאם לא ייעשה משהו עתידים אנו להוציא את כל הלילה בחיפוש אחר המדרגות החסרות." (חברברי הסוואנה) ספירת המדרגות נעשתה אחרי שהפון וג'רלד שתו כסות רבות של ויסקי, בהתרגשות רבה ספרתי אני את המדרגות בגרם, איזו אכזבה בסך הכל 53 מדרגות.

לאחר כמה ימים אין ספור ארוחות וריקודים כיד המלך (היו ימים שהתארחנו בשלוש ממלכות וזה אומר שלוש ארוחות צהריים), הרגשתי שהחזרתי חוב ילדות ישן, התארחתי בממלכתו של הפון מבאפוט סיירתי גם ביערות הגשם של טרזן האגדי, הגיע הזמן לטוס לאיזור שתמיד נראה בעיני כחלק הקסום ביותר במדינה המגוונת הזו קמרון.

הצפון הרחוק. בצפון הרחוק אין יערות גשם אין גורילות ושימפנזים וגם לא את אנשי הבאקה (Baca) הצפון איזור של סוואנות מהן מתרוממים גושי גרניט מרשימים כ- 15 שבטים שונים ביניהם נוצרים, מוסלמים ושבטים שחלקים נוצרים וחלקם מוסלמים. חלק מהשבטים מקשטים את פניהם בצלקות שבט הבורנון (Bornouan) המוסלמי חורץ בפניו צלקות אורך עדינות לעומתו שבט המוסגום (Musgum)  שחלקו נוצרי וחלקו מוסלמי חותך בפניו צלקות גדולות במיוחד. בצפון הרחוק גם שמורת וואזה (Wasa), פילים, ג'ירפות, אריות, אנטילופות וכו'… ואני רציתי לפגוש את האיש שקורא בסרטן שיפענח את צפונות עתידי וכמובן השוק הציבעוני של מרואה (Maroua).

נחתנו בשדה התעופה של מרואה שם היינו אמורים לפגוש את קולונל פום, איך נזהה אותו? שאלה אותי לילך, לא יודע, עניתי, אבי אמר שקולונל פום נראה כמו קיבוצניק. מולנו הגיח גבר מקריח, שפם עבות וחיוך גדול והושיט את ידו ללחיצה. שמי פום. ללא ספק הגירסה האפריקנית לקיבוצניק הוביל אותנו לרכב 4x4 אליו נידחסנו ביחד עם הנהג ושומר ראש, נסענו לבית המלון, מעין לודג', מיטות אפיריון מקושטות, מזגנים רועשים, הלודג' ממוקם בין עצי אקציה ענקיים, שמסייעים בצינון החום המעיק. אחה"צ יצאנו לסיור בשוק ששומר ראשנו דואג שאיש לא יתקרב אלינו יותר מן המותר וקולונל פום בליוות מנהל השוק (כן, יש תפקיד כזה) מלווים אותנו בחלקי השוק השונים, שוק הנפחים שמייצרים בעיקר כלי עבודה לחקלאות ופגיונות, שוק הבורסקאים, וכמובן שוק האוכל הכל מכל וכל בשוק הסתובב חלילן וחילל לבעלי הדוכנים ומכל אחד קיבל תרומה, מעט בשר, דגים מיובשים קצת פירות וירקות, שיטה מקומית לקיבוץ נדבות.

למחרת נסענו לבקר באחת המלכויות המרתקות ביותר. יצאנו ממרואה, גשר אורך מעל הנהר, בנהר היו מים, אנשים וסוסים רחצו בנהר. אנחנו נמצאנו בסוף העונה הרטובה, בעונה היבשה והחמה הטמפ' מגיעה ל- 49-48 מעלות צלסיוס והנהר מתייבש לחלוטין. נסענו בדרך אספלט מחוררת כגבינה שוויצרית, הדרך התפתלה לכיוון צפון מערב, הנהג שלנו לא החמיץ אף מהמורה בכביש ובכל פעם ניענע בראשו מצד לצד כלא מבין איך הבור הזה זינק לו בין הגלגלים. ובכל פעם כולנו הוטחנו זה בזה, ככל שעלינו בגובה הדרך נעשתה גרועה יותר עד שלא ניתן היה להמשיך. הנהג שלנו הצליח לשקוע בתעלה, הקולונל שלנו ירד מהרכב, גייס כ- 15 עוברים ושבים ששמחו לסתום את המהמורות באבנים תמורת קדו. בינתיים לילך החליטה לנצל את ההפסקה ואת השיחים להפסקת שירותים, שומר הראש שלנו חמוש בקלצניקוב, מיהר להתלוות אליה, קרציה! סיננה לילך בין השיניים. הגענו לממלכת אודג'ילה (Oudgila) יורשו של הלאמידו קיבל את פנינו, הלאמידו חולש על 25 כפרים הוא נשוי ל- 49 נשים ולהם 111 בנים ומספר דומה כנראה גם בנות.

כבר למדנו שבכל מלכות היורש ניבחר בשיטה שונה, כאן באודג'ילה ניבחר באופן אוטומטי הבן השני של האישה הראשונה. יורש העצר דובר אנגלית וצרפתית הוביל אותנו בסיור. הסיבה שהנבחר הוא הבן השני ולא הראשון, הסביר לנו הקולונל ברגע שהיינו קצת מרוחקים, היא, שהבן הראשון לא תמיד בטוחים אם האבא הוא אכן הלמידו או שההריון החל לפני בואה של האישה להרמון. בקומפלקס בו סיירנו גרות 9 מנשותיו (יש לו עוד 6 מקומות כאלו) חדר אירוח, חדר שינה ללמידו, וכנל לבנו וכל שאר המקום נראה כמו מבוך של מגדלי חימר עגולים שקוטר כל אחד מהם כ- 2 מטרים וגובהו כ- 4 מטרים, לכל כד גללי ענק שכזה גג קש כנגד חדירת מים, לכל מלכה 4 גלילים כאלו. 2 בעלי פתח עליון עגול והם משמשים כמזווה בהם מאוכסנת כמות הסורגום השנתית שלה, ובכל פעם שהיא רוצה להוציא מעט סורגום להכנת ארוחה או משקה היא משתחלת דרך הפתח ממלאת את הכלי ושוב זוחלת החוצה. לשני הגלילים הנוספים פתח תחתון ברוחב של 1 מטר לערך, אחד מהם משמש אותה כחדר שינה והשני כמטבח. עולם של מלכה. הסתובבנו בתוך ארמון הבוץ, במבוך של עשרות כדי ענק מעין כוורת של מלכות והגענו לחדר האורחים, הלמידו קם לקראתנו ולחץ לקולונל ואח"כ לי את היד בחמימות רבה, לפני שלחץ ללילך את היד הוריד את הכובע ואמר: אישה היא כמו מלכה, היא אם הבנים ולכן מגיע לה כל הכבוד.

באגף המגורים ללמידו חדר שינה נוח יותר ובו הוא ישן עם האישה שאין לה תינוק עדיין או שתורה הגיע להתעבר. בחדר הסמוך מסודרים כדים בשורה, כל כד מייצג למידו מהשושלת שניפטר, לאחר פטירתו הוא ניקבר בחדר השינה שלו הכד אינו מכיל את האפר הוא סימלי בלבד. משניפטר נשותיו חופשיות ללכת ולהתחתן עם אחר או להישאר בארמון כאם גדולה.

ומה קורה את הלמידו חושק במישהי ורוצה להינשא לה ולה אהוב אחר או אינה רוצה? שאלתי. במיקרה כזה, ענה הלמידו, היא תישאר בכפרה ולא תהפוך למלכה. הארמון יושב על גבעה הצופה על כל הממלכה.

שבנו למכונית הצפופה נהגנו אבו-בקר הכניס להילוך גבוה וזינק ישר לתוך בור עמוק וקילל כאילו שוב תקף אותו בור עויין. וכמובן שוב הופעת ריקודים, הנשים התקשטו, קשרו סלסלות קש עם חרוזים מרשרשים לרגלים, הריקוד קיצבי המתופפות גם הן נשים, הנשים הנשואות = מלכות מניחות יד על החזה הרווקות – הנסיכות ידן שמוטה… דרך כל מהמורה אפשרית בכביש המשכנו לכיוון רומסיקי (Rumsiki) לאורך הדרך נשים גבוהות זקופות לבושות בדים צבעוניים, בדרך כלל תינוק ארוז בבד על גבן ועל ראשן דלעת ענקית מעוטרת ובתוכה הן סוחבות את משאן. סיקי היה האדם הראשון שהיגע לאיזור רום, שמו של מצוק הגרניט הענק המתנשא מעל לכפר. כל השבילים המובילים לרומסיקי היו עמוסים באנשים שנהרו לכיוון מרכז הכפר. זקן חשוב מת יומיים קודם לכן, יום לאחר הפטירה נערכת הלוויה, ובנתיים השמונה נפוצה לכל הכפרים המרוחקים, יום לאחר ההלוויה כל כפר שולח רקדנים ותזמורת וכולם רוקדים במרכז הכפר לכבוד המת. ריקודים קצביים, חרבות מונפות באוויר מי שאין לו חרב מסתפק במקל ארוך. קהל הצופים מדביק שטרות כסף ומטבעות לנגנים ולמחוללים, הנשים מיללות בנוסח דומה למקוננות צפון אפריקאיות. ביקשנו וקיבלנו תמורת קדו כמובן את אישור בניו של המנוח להצטרף לחגיגה ולצלם.

בצהריים נחלצנו מדוחק ההמון והתקדמנו בין בתי החימר לביקתתו של איש הסרטן. צעיר מהכפר ליווה אותנו והבטיח גם לשמש כמתורגמן, ניכנסנו לחצר פנימית קטנה וממנה לתוך ביקתה קטנה וחשוכה, על ספסל עץ ישב איש הסרטן, איש זקן בעל זקן צהבהב בעיניו מעטה עכור וניכר בו שכמעט אינו רואה או שומע. המתורגמן צעק לכיוונו וסיפר על בואנו, איש הסרטן בן 96. האיש משמש כשאמן האיזור והוא מתמחה באיבחון ובקריאת עתידות. הידע שלו עובר מאב לבנו. השאמן קורא את העתיד או מבצע דיאגנוזה בעזרת סרטן נחלים, מידי פעם כשהסרטן מתעייף וכבר לא מתפקד כראוי הוא משוחרר בחזרה וראש הכפר בוחר 2-3 נערים שילכו לנחל ללכוד סרטן חדש. לכבודנו השתמשו בסרטן חדש ומלא מרץ. המתורגמן צעק את שאלותינו לתוך אוזנו לאחר שהסביר לו שאנחנו מארץ רחוקה – ישראל. בתוך קערת חרס רחבה מלאה בבוץ הונחו חרסים מאורכים, קרקעית הבוץ מייצגת את העולם ובתוכה ננעצים החרסים, אחד לאפריקה היבשת, אחד לקמרון אחד לכל שואל ואחד למדינת ישראל. מעל לכל זה מפוזרים עוד מספר חרסים וכמה דיסקיות חרס, הזקן לוקח את הסרטן בידו בעדינות מסובב אותו מעל הקערה, מברך, שואל את השאלה הרלוונטית מניח את הסרטן על ערמת החרסים ומכסה את הכל בחצי כד הפוך ובמיכסה. לאחר כדקה הכיסוי מוסר, בנתיים הסרטן המבוהל חפר לעצמו מחילה בין שברי החרס ואגב כך הזיז אותם ממקומם, לפי הסידור החדש קובע איש הסרטן את התשובה. לכל שאלה יש לחזור על כל התהליך, החל בצעקה לתוך אוזנו ועד לתשובתו הסופית הוודאית הנחרצת. תהיה לי רק אישה אחת, כל הנוכחים גיחכו איש כזה גדול חשוב ועשיר ורק אישה אחת, ורק שני ילדים, אני תמיד רציתי לפחות 4-5 ילדים, לא נורא הרגיעה אותי לילך הוא בטח סופר רק את האשה החוקית והבניםה. ושאלה אחת פוליטית, הסברתי לו שיש לנו ראש ממשלה ועוד מעט יש בחירות. אני מצטער ענה אבל ראש הממשלה שלך יתחלף.

כל ערב ב 17:00 עצרנו בצד הדרך לחצי שעה וקולונל פום הציב את טלפון הלווינים שלו וכיוון את האנטנה, הלמידו של גודו (Godo) הכין לכבודנו פנטזיה, אבו-בקר הניע בזריזות את הרכב סובב אותו לכיוון גודו תוך שהוא מצליח לעלות על אבן חצופה היחידה בכל האיזור, פחות משעת נסיעה בדרך עפר והגענו לגודו, אנחנו כבר ממש בקצהו הצפוני של המדינה, כאן האיסלם מורגש יותר, אם במקומות אחרים המוסלמים שותים אלכהול וגם חזירים ניראים בחצרות ללמידו של גודו רק 4 נשים אין אלכהול או חזירים. ברחוב הראשי ניפרשו שטיחים על האדמה וסודרו בשורה מספר כורסאות, הלמידו קם לקראתנו ללחוץ יד, גבר גבוה נאה מאוד ומרשים, גוון עור כהה מאוד כמעט שחור מוצאם מסנגל, השושלת נוסדה ב- 1773 והוא הלמידו ה- 12, בשושלת. 61,000 איש בממלכתו 80,000 ראשי בקר ו- 300,000 ראשי מקנה. ארוחת מלכים לכבודנו שיפודי בשר מתובלים בפירי פירי חריף, משקה ג'ינג'ר חריף-מתוק, ולקינוח יוגורט מתוק מחלב עיזים. לאחר הארוחה החלה הפנטזיה. התיזמורת החלה לנגן לוחמי השט איש איש וסוס, חלקם מקושטים, הסתדרו בשורות בקצה הרחוב ובכל פעם שורה אחרת 3-5 סוסי מלחמה דהרו לכיווננו תוך צרחות קרב וניפנופי חרבות, הקיפו את התיזמורת צעקו לכיוון הלמידו שעודד אותם בהנפת יד, על השטיחים למרגלותיו ישבה כל מועצת החכמים הקהל מסביב.

לפני שעזבנו יורש העצר הצעיר, נער בן- 11 קם לחץ לכולנו יד וכשלחץ את ידה של לילך בעדינות הישיר מבט וקד קידה. אין ספק, הוא בדרך הנכונה.