קהילה

הילדים שלנו

חלק בלתי נפרד מהחווה הם הילדים והדרך בה אנחנו מגדלים אותם, אז במקום לספר אני מזמינה אתכם לקרוא את ההמשך

אופק, ביתנו, בת השנתיים החזיקה באהבה ארנבון קטן בן מספר שבועות בידיה הקטנות, היא החזיקה אותו היטב אבל הוא היה בגיל שבו פתאום הם קופצים, וכך הוא נפל לה. לפני שהבנתי מה קורה הארנבון המבוהל רץ ונכנס לכלוב של הרקונים, הרקונים הישנוניים קלטו את המתרחש בשבריר שניה, אחד מהם ירד במהירות מהבית שלו וטרף את הארנבון. אני רגילה לראות טריפה אבל למרות זאת עברה בי צמרמורת קלה, הסתכלתי בחשש על אופק, היא הצביעה על הרקון בפליאה ואמרה "הוא אכל". היא לא בכתה ולא נראתה מבוהלת או עצובה, היא נכנסה לכלוב של הארנבונים וביקשה ממני לתפוס לה ארנבון אחר.

המקרה התרחש לפני שלוש שנים ואני רוצה להציג בפניכם זווית אישית של דנדן ושלי לגבי גיודל ילדים עם בעלי חיים.

דנדן ואני עברנו לפני שש שנים לגור בחווה בצפון הנגב, סיבות רבות היו למעבר מהעיר הסואנת תל-אביב לשקט ולמרחבים של הנגב, רצינו לחיות כמה שיותר קרוב לטבע כדי שגם בתקופות שאנחנו לא מטיילים בעולם, נוכל להנות מהטבע וללמוד אותו. כמו כן יכולנו בחווה להגשים חלום ישן, הקמת מקלט לחיות בר. את המקלט בנינו מכספנו הפרטי, בנינו אותו במורדות הגבעה ליד הקרוון בו אנו מתגוררים עם הרבה מחשבה על בעלי החיים שיגורו בו. מכלאות גדולות ללא בטון, רק אדמה וצמחיה, עמודי טלפון ורשתות עדינות. על מנת למנוע בריחה של חיות חופרות – הכנסנו את הרשתות מסביב למכלאות לעומק של מטר בתוך האדמה, וכך מנענו את הצורך בבטון, חיות רבות נמצאות רוב הזמן במחילות שהן חפרו, ויוצאות רק בלילה אחרי שאני מחלקת את האוכל, מכיוון שהמקלט אינו פתוח לקהל אני יכולה להרשות לעצמי לחלק את האוכל בשעות המתאימות לפעילותן הטיבעית של החיות. לאט לאט התחלנו לקלוט בעלי חיים שרשות שמורות הטבע והגנים לא מצאה להם בית אחר, בזים שנפלו מקינים, איות צרעים, חתולי ביצות, שועלים, זאבים, תנים, תנשמות, ינשופים, דורבנים ועוד… וגם בעלי חיים שאינם ארצישראלים. שנפלטו מגני חיות, למורים, פנקים, רקונים, תוכים ועוד.

סיבה נוספת למעבר לחווה היה שרצינו להקים משפחה והיה לנו ברור שהילדים שלנו לא יגדלו בעיר, אלא במקום פתוח, נקי ובצמוד לבעלי חיים. כשגרנו בתל אביב, רוב השנה היינו מטיילים ברחבי העולם. דנדן, בילה חמש שנים ביערות הגשם של אקוודור, ועשה את עבודת המאסטר שלו שם על צמחי מאכל ורפואה אינדיאנים. אני טיפלתי בגורילות ושימפמנזים בקמרון.

כשילדתי את אופק בלילה גשום בינואר, לא היו לי תהיות לגבי התינוקת חסרת הישע שדנדן החזיק בידיו הגדולות, הצמדתי אותה אלי והינקתי אותה מתוך אינסטינקט אימהי חזק. לא הייתי צרכה לקרוא במחקרים שתינוקות הצמודים לאימותיהם וגדלים בחברת בעלי חיים בריאים יותר ומפותחים יותר, האמנתי באינסטינקטים של דנדן ושלי וידעתי שהחברה המודרנית רק מדכאת אותם ומרחיקה אותנו מ"חוכמתה של האבולוציה". מגיל יום ועד גיל שנה וחודשיים אופק היתה צמודה אלי או לדנדן למעט הרגעים בהם היא רצתה לבדוק את העולם. יומיים אחרי הלידה אופק כבר בילתה עם חיות הבר אותם אנחנו מגדלים במקלט שהקמנו, בתחילה היא רק ראתה אותם כשהיא תלויה עלי אך ברגע שהיא יכלה להחזיק לבד את הראש בשכיבה על הבטן הורדתי אותה על האדמה בין חיות הבר והיא למדה להכיר אותם מגובה אפס. אני לא זקוקה למחקרים כדי להבין שאופק ילדה בריאה באופן יוצא דופן בזכות המגע שהיה לה עם חיות הבר בנוסף על העובדה שהיא גדלה בצמוד אלינו ועל חלב אם, אופק מעולם חוותה עגלה או מיטת תינוקות, תמיד ישנה ביני לבין דנדן וגם טיילה איתנו ברחבי העולם (מגרינלנד וספיצברגן שבצפון ועד אנטרקטיקה שבדרום), אבל התופעה המעניינת ביותר שצפיתי במהלך הגידול שלה הוא קבלת הטבע כמו שהוא. ילדים קולטים מההורים ומהסביבה הרבה מעבר למה שרואים, ואופק שגדלה בין בעלי החיים קיבלה את "אכזריות" ותופעות הטבע באופן טיבעי. היא גדלה עם הריחות והמגע של בעלי החיים. אין ספק שכל סבתא או אמא אחרת שהיתה רואה כיצד תינוקת בת ארבעה חודשים משחקת עם הקקי של הארנבונים, בודקת את האוכל שלהם, או מקבלת נשיקות משועל או מפנק היתה נחרדת. אבל אני ידעתי שה"לכלוך" של החיות רק ישפר את מערכת החיסון שלה והבידוד בו אנו חיים איפשר לי לגדל את בנותי כמו שאני מאמינה ללא הלחץ החברתי המחניק שיש בעיר.

היום אופק היא ילדה רגילה בת חמש, בריאה מאוד ומאושרת אבל יש לה צד נוסף באופי, היא מקבלת את הטבע ובעלי החיים כמו שהם, היא יודעת לפחד מבעלי חיים כשצריך ולאהוב אותם כשאפשר. היא מקבלת את המוות בטבע באופן טיבעי, מעולם לא הסתרתי ממנה כשבעל חיים מת או נפצע להיפך נתתי לה להתמודד עם התופעה ולקבל אותה כחלק מהחיים. כשהיא רואה את הוטרינר מנתח חיה היא מתעניינת ומרותקת ולא נגעלת. אופק יכולה לשחק עם אפרוח קטן, חמוד וצהבהב אבל כשאבקש ממנה להאכיל את הינשוף באפרוח אחר היא תעשה זאת בשמחה ולא תתהה לגבי הצד המוסרי שבמעשה, למתבונן מהצד, זה יראה צבוע ואולי אפילו אכזרי, אבל לא לפי השקפת החיים שלנו. חיות בר אוכלות חיות בר אחרות ואנחנו צריכים לראות בהתנהגותם זו את היופי של הטבע ולא את אכזריותו. בשבטים אינדיאנים שדנדן עבד איתם, משפחות שצדות קופים למאכל מגדלות במקביל גורי קופים כחיות מחמד, האמא מניקה את גור הקוף לצד תינוקה האנושי ומגדלת אותו כחיית מחמד, זה לא נראה להם אכזרי או לא מוסרי. ביתנו השניה, אשל, נולדה שנה ועשרה חודשים אחרי אופק וגם אותה גידלתי באותה דרך, גם היא חוותה את בעלי החיים מגיל יום אבל אשל קיבלה את עולם החי אחרת, היא נקשרה לבעלי החיים בצורה שונה מאופק אבל גם היא קיבלה את חיי הטבע כמו שהם ללא שאלות מוסריות מנוגדות. כשאופק באה מהגן יום אחד עם המשפט "אסור להרוג בעלי חיים" ששמעה כנראה מהגננות, לא היה קשה להסביר לה שאת העופות שאנחנו מקבלים על מנת להאכיל את הזאבים והתנים מותר להרוג. וכשאנחנו מביאים אפרוחים חיים לפנקים ולשועלים, אני נותנת לבנותי לבחור את האפרוחים שהן רוצות לגדל והשאר הופך לארוחת ערב. הן לא אומרות לי שאסור להרוג אפרוחים. כשאני מוצאת גור קטן של ארנבון מחוץ למחילה, חי אבל כבר ברור שהאמא לא מטפלת בו, אני שואלת את אופק מה לעשות איתו והיא שואלת אותי אם הארנבון כבר קר, ואם אני עונה בחיוב היא בוחרת לאיזו חיה לתת אותו כחטיף. כשטיילנו בג'ורגיה הדרומית (אי נידח בדרך לאנטרקטיקה) ראינו איילי צפון, אופק מאוד התלהבה מהם אבל כאשר צדנו (באישור) אייל צפון למאכל היא הראשונה שטעמה ממנו, דנדן היה חותך לה חתיכות נעות של הבשר והיא קרנה מאושר כשטעמה מהן. היא היתה מחממת את כפות הידים שלה מהקור האנטרקטי בתוך הבטן של האייל הצפון המת ששכב על סיפון היאכטה, נשמע מגעיל, לא לאופק. אופק יכולה לאהוב בעל חיים אבל אם הוא מת לבקש מיד את הניבים שלו לאוסף שלה. אופק החליטה שהגיע הזמן לאכול, כשהיתה בגיל חצי שנה כשטיילנו בגרינלנד עם האינוויט (אסקימוסים), נתנו לה את האוכל שיחיד שהיה בהישג יד: בשר כלבי ים, ליוויתנים, ושרימפסים. את הבשר הייתי לועסת לה כמו שנהגו לעשות האסקימוסים בעבר אבל את צלעות כלב הים היא מצצה בתאבון לבדה.

 לסיכום רציתי להעביר את המסר שהמגע בין ילדים לבעלי החיים צריך להתחיל מגיל יום ושאסור למנוע מילדים להתמודד עם תופעות הטבע, אין להסתיר מהם מוות של חיות, מחלות, טריפה, "אכזריות", התנהגויות שונות, מריבות, הזדווגויות וכו' לא הסתרנו מבנותינו דבר והן למדו לקבל את הטבע בצורה הנכונה ביותר שאפשר. יש לתת לילד מגיל אפס את תמונת העולם הבריאה והאמיתית של הטבע כי זה מה שיתן לו את יראת הכבוד לטבע מצד אחד ואת האהבה והרצון לשמר אותו מצד שני.

תמונה לאתר -  נבט ובוץ      תמונה לאתר - עיטם ונבט וכריש