יום שישי בבוקר אני יורדת למכלאה של היעלים ובודקת האם היעלות שבהריון המליטו, אני רואה אותן מדדות עם הבטן הענקית. רבע שעה מאוחר יותר העובד התאילנדי שלי מסמן לי משהו בידיים, הוא לא יודע עברית או אנגלית, אני רצה למכלאה של היעלים ורואה שני גדיים קטנים שרק הומלטו והאימא מנקה אותם, הם עדיין שחורים מהקרומים העובריים אבל עומדים על הרגליים. גדיים בני דקות ספורות יכולים לעמוד על הרגליים ואחרי מספר שעות הם כבר בורחים בריצה מטורפים.

אני מחליטה לתת להם לינוק קולסטרום ולקראת הערב לקחת אותם הביתה לגידול אישי. מדוע? כי בשנה שעברה האמהות לא הצליחו לשמור על הגדיים וטרפו אותם, המכלאה גדולה (שני דונם) ושועלים, נימיות ועוד יכולים להיכנס ולטרוף. יעלים שגדלים בבית קל יותר לטפל בהם כשהם גדולים וזקוקים לזריקות וטילוף.... אני מתחילה להבין שאין סיכוי שאני אסע לטיול בצפון, ככה זה כשעובדים עם חיות בר החיים דינמים ולא צפויים... לפני החשכה אני מביאה אותם הביתה והבלגן מתחיל, ללמד אותם לינוק מבקבוק, להביא חלב עיזים טרי מהדיר, (יעל קרוב מאוד לעז לכן הרכב החלב דומה) לנקות את הפיפי והקקי שיש בכל רחבי הבית. מכיוון שאלו גדיים של יעלים הם מיד לומדים לקפוץ על הספות כאילו הספות הן הרים במדבר יהודה, מאיה חתולת הביצות מיד קולטת אותם ועורבת להם בפינה, אני צרכה להפריד, כשמאיה חופשיה הגדיים בקופסה ולהיפך אבל כשמאיה בכלוב היא צורחת מתסכול והבית עם ארבעת ילדי הופך להיות תוהו ובוהו. אצל היעלות ההיריון נמשך חמישה חודשים וימים אחדים אחרי ההמלטה, בטבע, האם והגדיים חוזרים לעדר ומתחילים לשחק, אפשר למצוא "גני ילדים" בהם גדיים אחדים שנקבה אחת משגיחה עליהם בעוד האמהות יוצאות למרעה, למה אני מספרת את זה כי יומיים אחרי, אני רואה שהנקבה השניה ממליטה שני גדיים ואני לוקחת גם אותם הביתה ופותחת גן ילדים משוגע בו הקטנים קופצים ועושים את צורכיהם על הרצפה, בספריה על הספות ועוד. אבל אין מאושרת ממני אני מניקה ארבעה גדיים, חתולת ביצות ותינוקת אנושית אחת. אין סוף עבודה. דנדן חוזר מאיטליה ולא מאמין הבית הפך לדיר...