יום אחד ירדתי למכלאה של הפנקים ומצאתי את הנקבה עם רגל קידמית חצי כרותה, מתנדנדת על גיד, כל בית החזה היה פצוע ופתוח, מראה מזעזע. דנדן הוזעק למקום ונסע איתה מיד לרחובות לווטרינר, אני והעובד שלנו התחלנו לחפור את המאורה ממנה היא יצאה, היה לי פחד שאולי יש שם גורים ובלי האמא הם ימותו. כבר בתחילת החפירות הזכר בא לאיים עלי וזה חיזק בי את ההרגשה שיש במחילה גורים. הכלוב של הפנקים נמצא על מדרון ואין בו בטון, הוא סגור ברשת לתוך האדמה אבל רק בהיקף ולכן הפנקית יכלה לחפור מחילה כמו בטבע. שעתיים חלפו ודנדן התקשר ואמר לי שהווטרינר חושב שאין גורים כי הפטמות יבשות אבל אנחנו לא הפסקנו לחפור. המחילה היתה בעומק כמטר מתחת לאדמה והתפתלה ברחבי המכלאה, בשלב מסוים כבר לא ראיתי את העובד שחפר בתוך האדמה. בסוף המחילה נשמעו יבבות והוצאנו שני גורים קטנים בני כשבועיים. הם הועברו מיד הביתה והפנקית חזרה באותו ערב קטועת רגל קדמית אבל מרגישה טוב. הגורים ינקו מבקבוק וגדלו בבית עד גיל חודשיים. כשהעברנו אותם חזרה למכלאה סגרנו אותם בכלוב קטן לראות איך האבא יקבל אותם. כשהאבא ראה את הגורים הוא מיד הביא להם אפרוחים לאכול ודחף להם אותם דרך הרשת, שמחתי הוא זכר אותם וקיבל אותם באהבה.