הבלוג של לילך 
מדגסקר 2 – משפחת בולוטין חוזרת לגן עדן

משפחת בולטין חוזרת לגן עדן של למורים, סיפקות, פוזה זיקיות והמון נופים, מערות, חופים ואנשים מיוחדים. אם אתם לא נוסעים בקרוב למדגסקר עם דנדן (הוא מדריך טיולים דרך חברת אקו) אז אתם מוזמנים לצפות בסרט.

הבלללה של לילך – אקוודור

הכל התחיל עם סשה, ביקשנו שיגיע באחת בלילה לקחת אותנו לשדה התעופה, ידענו שייקח לו חצי שעה לקרטע עם הוולוו בדרך עפר ואנחנו צריכים להיות בשדה התעופה בשלוש לפנות בוקר. אז באחת וחצי הוא רק מצא את הכניסה לדרך העפר ולקח לו חצי שעה להגיע לחווה כאשר כל חמש דקות הוא מתקשר לוודא שבאמת אנחנו גרים בחור הזה שהוא מנסה להגיע אליו, מהשער כבר נסעתי להדריך אותו עם האוטו כי אין סיכוי שהוא היה מוצא את הדרך לבד, כשהגיע סוף סוף הדם שלי רתח: "למה את כועסת גברת…אני לא אשם….הדרך…וקבענו…" אבל הצעקות שלי גברו על הגמגום שלו בעודו עומד ורואה אותנו מעמיסים שישה צ'ימידנים ענקיים והמון תיקים קטנים, הוא לא חשב אפילו לעזור למשפחה המוזרה הזו שגרה בסוף העולם ונוסעת לסוף העולם שמאלה. וחצי שעה לקח לו לצאת מדרך העפר ואני רק ניסיתי לנשום עמוק ולחשוב על כך שבסוף נגיע ולא נאחר ונחשוב על הלילה המוזר הזה כעוד חוויה.

לשדה הגענו באיחור וכל המדינה הייתה שם איתנו. יחסית עבר מהר ואפילו פגשנו את זה שאסור לומר את שמו נוסע ליוון "מיגל" חבר של דנדן. לספרד הגענו בשעה איחור ונותרה שעה בין הטיסות אז כמובן שרצנו עם אלפי התיקים שסחבנו ולא מצאנו את השער כי ספרדים ושלטי הדרכה זה שני דברים מנוגדים ואז נתקענו, הבודקת הצהירה שיש לנו נשק בתיקים, נשבענו לה שאין והיא התעקשה אז מצאנו אצל אשל אולר, היא שכחה להוציא, מזל שלא תרמיל של כדורים, הלך האולר וכמעט הלכה הטיסה.

הרבה שעות מטוס, וחוץ מקטע קשה בו נבט צרחה הטיסה עברה בשעמום של הילדים אבל בשלום, הרבה שינה קטועה ואוכל של מטוסים.

לקיטו הגענו אחר הצהריים ואז גילינו שבעצם כלום לא מסודר, לא רכב לא דירה ולא איציק החבר של דנדן שהיה צריך להיות בקיטו ולעזור לנו אבל נשאר בארץ, לקחנו מונית למלון שדנדן ישן בו עם הקבוצות וקיבלנו מחיר טוב לחדר. קיטו, עיר גדולה, דרום אמריקה, אני צרכה להסתגל. זו לא אפריקה שהעיר הגדולה היא מקום שרק רוצים לברוח ממנו, ואני לא מבינה ספרדית ומרגישה אבודה אבל יודעת שבסוף אסתדר. דנדן לחוץ, פעם ראשונה עם המשפחה באקוודור ואין דירה וגם לא רכב ואני קצת אבודה ללא ספרדית והילדים,,,,אה כן הילדים הם גם פה איתנו ויש להם הרבה מה לומר או בעיקר לצרוח. הם דווקא אוהבים את העיר, ובסוף מצאנו מלון קטן ואחרי פגישה נחמדה בשגרירות עם השגריר, שאשתו היא הבת של הפרופסור שדנדן עשה אצלו תואר שני, הוא כבר הזמין אותנו לישון אצלו בבית והנהג הפרטי שלו לקח אותנו לחפש רכב לשכור וכך הדברים מתגלגלים… ומצאנו רכב לשכור ונתנו לנו רכב חדש עד שיגיע הרכב המיועד לנו, אז כבר ביום הראשון הרסנו את הפנס האחורי. ובסוף נסענו לאוטבלו, ולמרות שמצאתי מלון מקומי מטונף בארבעה דולר ללילה לאדם הייתי במעוט והלכנו על מלון של 36 דולר ללילה לכולנו שזה חצי מחיר משויו האמיתי של המלון אבל דנדן עם הקסם שלו מצליח לשבור כל מנהל מלון מקומי. ואני עדיין לא מבינה מילה.  והילדים , קרה בדיוק מה שקיוויתי שיקרה הם מאוד התקרבו אחד לשני אבל מרוב התקרבות הם כל הזמן משתוללים וצורחים ואי אפשר להרגיע אותם, וזה לא כמו באפריקה בשטח שהם יכולים להשתולל ולצרוח כמה שהם רוצים ורק הג'ירפות סובלות, כאן זה עיר, מלון והם לא ממש שומרים על התנהגות נאותה. אז זה מעצבן להעיר להם כל הזמן….מצד אחד הם משחקים מצד שני מסכנים האורחים במלון…מצד שלישי מסכנים אני ודנדן ברכב עם ארבעה ילדים משתוללים שרים צורחים בוכים ונושכים, כן היום נבט נשכה את עיטם ועיטם הרביץ לנבט והבנות מצטרפות לחינגה אז מגיע לי שרציתי שהילדים יתקרבו….

היינו במפלים מדהימים ששם הרגשתי קצת בטבע והיה גשר מעל הנהר מחבלים מתנדנד, ואפילו אשל בסוף התגברה על הפחד ורצה אותו הלוך וחזור, וגם נבט הלכה אותו לבד והייתה מרוצה מעצמה, ורק אני קמתי בשלוש בלילה עם עקיצות נוראיות מהזבובים שהיו שם, והיום היינו בשוק חיות עם חזירים שרקנים תרנגולות כלבים חתולים והיה מדהים, ובשוק באוטבלו אופק כבר רצה בין הדוכנים מצליחה להוריד מחירים להתווכח עם המוכרים, מבזבזת את מאה דולר התקציב שלה לכל הטיול (האמת קנתה דברים יפים ) ומוצאת את הדרך למלון עצמאית ומשוגעת ואשל קונה ומקטרת כי היא לא בטוחה מה לקנות ומתי ועיטם מרוצה בלי לקנות ורק בסוף השתכנע וקנה סכין עם נרתיק עור ונבט על הגב נותנת לי הוראות ומדווחת מה היא רואה והגב שלי נשבר והמוח שלי מתפוצץ מהקניות האין סופיות של הבנות…. והמון ריחות וטעמים, כל הזמן אוכלים ברחוב דברים חדשים של מקומיים, חגיגה לקיבה וכל מי שמכיר אותי עכשיו שואל את עצמו מה קורה כאן ואיפה לילך בכל הסיפור אז אני כאן מסתגלת למציאות מוזרה וחדשה ולומדת על עצמי עוד דבר או שניים ובסך הכל הכל חוויה אין סופית שרק לומדים ממנה ונוצרים אותה בזיכרון.

לילה טוב

נ.ב. היום אנחנו לנים בבית מפואר בקיטו, כן כן אצל השגריר עם חלונות לנוף של ההרים והעיר והילדים כל אחר הצהרים שיחקו כדורגל עם השגריר וקצת מרגישים כמו מלכים וזה רק בישראל יכול לקרות שאחרי חצי שעה דנדן כבר חבר עם השגריר בסחבקיות האופיינית רק לישראלים…וזו הסיבה שאנחנו תמיד חוזרים….בגלל האנשים….

הבללה של לילך 1 – אקוודור

הבללה של לילך 1
גשם, ערפל, כביש מפותל שעולה מהג'ונגל מתפתל בין ההרים, יער עננים, תהום, לא רואים ממטר ואנחנו נוסעים על אדים של דלק. האוטו כבר נחנק ממחסור בבנזין ולמטה העיירה. גלשנו לתחנת דלק – אין בנזין רק סולר. המוכרת עושה תנועה עם היד , אז קנינו ארטיקים להמתיק את הבשורה. והמשכנו לנסוע על אדים , "היא אמרה עוד 15" דנדן מודיע, מה 15? מה כמה? קילומטרים או דקות…כך או כך הסיכוי להגיע ירוד, אבל הרכב הפלצני הזה שהוא כאילו 4X4 כל הזמן (כמו של סבתא אסתר מודיעים הילדים בהתרגשות), אוטומטי, ריפוד כאילו מעור שחור, נמוך כך שאפילו להר לא הצלחנו לעלות איתו (היה קר ורוח מקפיאה, הלכנו קצת ברגל והתנשמנו כמו סוסים בגלל הגובה) ויש לו מראות שמסתובבות אוטומטיות, והוא מבשר לך בכל רגע נתון כמה קילומטרים אפשר לנסוע עם הבנזין שיש לך במיכל או במקרה שלנו שאין, הפעם לא אכזב והביא אותנו לעיירה הקרובה לתדלוק – ותוספת נחמדה בתחנת הדלק המון עשים מדהימים בכל מיני צבעים וגדלים. ככה זה ביער עננים, המון חרקים. ואופק עושה מעש אחד טבעת ואנחנו נוסעים לאכול במסעדה מקומית מאכלים מקומיים כי כבר סיפרתי לכם שזה חלק מהעניין פה לטעום דברים חדשים אז אלפנדות מבצק תירס ובצק תירס מתקתק בתוך עלי בננה וחטיף מיובש מעור של חזיר. בעצם כל זה קורה אחרי שנסענו לג'ונגל לעשות את ההכנה עם דנדן לטיול שהוא ידריך והאמת זה לא קל. נסיעה ארוכה לקוקה, עיר מגעילה בג'ונגל, וכל הנסיעה ילדים רבים ומקטרים ודווקא הדרך מדהימה אבל הם לא מבחינים, ומה קרה בשנתיים האחרונות, שפתאום קשה לנסוע איתם באוטו, ואולי זה רק ההסתגלות לחיים החדשים ואולי הם סתם נהיו נודניקים, ואני כבר עוברות לי מחשבות בראש שהגענו עם הגדולות לגיל שבאמת צריך להשאיר אותן בארץ אבל אני מנסה להדחיק את המחשבה, הגענו לקוקה ודנדן נוסע למלון שהוא יהיה עם הקבוצה וכלום לא מסתדר…המזגן בחדר לא עובד (שמעתם אני בחדר עם מזגן לאן התדרדרתי אבל כל כך לח כאן ומלא יתושים), המקלחת זורמת ויש שלולית ענקית בחדר ושום דבר לא מתייבש כאן בג'ונגל עם מאה אחוז לחות, והנהג שצריך לקחת את דנדן לבן של אלפרו (הבן של השאמן שדנדן עבד איתו ואליו הוא לוקח את הקבוצה) מתחמק ולא מגיע, המנקות במלון התעצבנו ששמתי מגבת על הרצפה לנגב את השלולית – כבר אמרתי שאני שונאת בתי מלון, אבל יש גם אור במנהרה. במלון קופים משוחררים וקוף סנאי אחד ממש התאהב באשל ועלה לה על הראש ושיחק איתה, ויש תוכים ותוכן שרודף אחרי הילדים ומגלשה ישר לתוך הברכה שהבנות בכל רגע פנוי מתגלשות בה ועיטם החליק בטעות לתוך המים העמוקים ורק בנס אחותו האמיצה רצה להציל אותו מטביעה, אופק. בבוקר לקחנו קנו לתוך הג'ונגלים, שיט מדהים לתוך היער, הגענו לכפר שדנדן עבד איתו, ובדרך ראינו המון צמחים שאוכלים ודנדן מסביר וזה הייחוד בלטייל איתו, הידע שהוא מעביר לילדים ורק אופק לא ממש מתעניינת ואשל כן ועיטם עשה פרצוף (אחר כך התברר בגלל שהוא חלם על המגלשה שבערב כשהוא התגלש בה הוא כמעט טבע.) הגענו לכפר ודנדן היה בשוק תרבותי, הכפר הקטן בג'ונגל יש בו עכשיו חשמל, וגם גן שעשועים קטן לילדים והכל השתנה, כן החיים עוברים והכל מתפתח, משתנה, גם אני וגם הילדים, והאישה המקומית שמכירה את דנדן הכינה לנו זחלי צ'ונטה מטוגנים שהיא רצתה למכור בעיירה והם שווים המון כסף כי כבר הג'וגל נהרס מקידוחי נפט, וחיות לצוד כבר צדו הכל, ומאוד קשה למצוא את הזחלים הללו אבל היא לא רצתה כסף. אז במקום להתלהב רק אשל העיזה לטעום מהזחלים, השאר השתפנו אפילו שגם אני טעמתי והרגשתי שהילדים שלי נהיו מפונקים ועירונים יחסית לאינדיאנים הקטנים האלו שרצים יחפים בג'ונגל, אסור לי לחשוב כך אבל זה מצטבר וכשהגענו למלון ודנדן נסע לבד לחפש את הבן של אלפרו בג'ונגל כבר לא יכולתי והתפוצצתי. אמרתי לילדים מה אני חושבת על הקיטורים האין סופיים שלהם ושאני ודנדן כבר לא נהנים איתם וחבל. אבל ברור לי שזה ההסתגלות וגם כי גם אני בהסתגלות, כי אני רגילה לטייל בשטח שהילדים משתוללים ומטונפים ומייצרים לעצמם

מדגסקר אז והיום.

השנה נסענו למדגסקר, 16 שנים אחרי שהסתובבתי עם דנדן במדגסקר, אנחנו חוזרים לשם עם ילדינו. לפני 16 שנים חיפשתי את הפוזה והפעם אופק, ביתי הבכורה מצאה לי אותה. המסע למדגסקר אז היה בשבילי טקס התבגרות אישי מעצמי והמסע הפעם היה טקס התבגרות אישי מהילדות המתבגרות שלי.

אני מזמינה אתכם לקרוא את הכתבה מלפני 16 שנה ואח"כ לצפות בסרט מהנסיעה בקיץ 2013…אני חושבת שזה מייצג את החיים של כולנו מול הילדים שמתבגרים וגדלים ובועטים…אז רק שתדעו הכי חשוב בתהליך ההתבגרות זה ההתנערות מההורים מהבית מהטיולים, במקרה שלנו, מהחיים בחווה, במקרה שלנו, אבל זה קורה בכל בית ואם זה לא קורה אז זה חשוד….אז תהנו….

רצתי הכי מהר שיכולתי, מחליקה בבוץ אבל קמה וממשיכה לרוץ, מועדת על גזעים של עצים, נושמת ונושפת וחושבת לעצמי "רק שלא אפספס אותם", תיק הצילום שעל כתפי חותך ומכאיב לי אבל אני אפילו לא מאיטה ותוהה איפה דנדן והאם גם הוא יספיק להגיע. מרחוק אני רואה את העץ הגבוה ומספר אנשים לידו מסתכלים כלפי מעלה, אני מתפללת שלא איחרתי. כשאני מגיעה לעץ האנשים מפנים לי מקום כדי להסתכל בחיה שאני מחפשת כבר 45 ימים ברחבי מדגסקר. זוהי הפוזה. אני מרימה מבט ורואה זוג פוזות בצמרות העצים בגובה של כעשרים מטר, קופצות בקלילות מענף לענף ועורכות מופע חיזור. הן מתעלמות ממני לחלוטין כי זה הרי הטורף הכי גדול במדגסקר שטורף למורים אז ממה יש לו לפחד. אורכו כשני מטרים כשמטר אחד זה הזנב, הזנב הארוך מאפשר לו לתמרן בין צמרות העצים ולקפוץ מעץ לעץ בגבהים ולחפש למור לארוחת ערב. הפוזה שייכת למשפחת הגחוניים וקרובת משפחה של הנמיה ולא של החתול כמו שחשבו במשך שנים רבות. היא נראת משהו בין פנתר לדוב אבל בעצם היא נראת כמו חייזר. אני עומדת שם עם הראש למעלה רועדת מהתרגשות ומהריצה המטורפת, דנדן מצטרף אלי והוא מאושר שהצלחתי לראות את הפוזה ולהגשים חלום יומיים לפני שאנחנו צריכים לעזוב את מדגסקר ולטוס לדרום אמריקה. אבל בואו נתחיל מהתחלה. אם הייתי כותבת כתבה זו לפני שהסרט "מדגסקר" היה יוצא למסכים הייתי צרכה להסביר לכם שמדגסקר זהו אי גדול מאוד פי 30 ממדינת ישראל שפעם הוא היה מחובר ליבשת אפריקה והתנתק ממנה בתקופת הדינוזאורים לפני 165 מיליון שנה לפני שהיו בעולם יונקים ונדד לו באוקינוס ההודי עד מקום מושבו היום. אז איך זה שיש באי יונקים כמו הלמורים, כנראה שמספר קופיפים קטנים ופרמיטיבים מאפריקה שהיו פעילי לילה וביום ישנו בתוך בולי עץ נסחפו עם בולי העץ ברחבי האוקינוס עד שהגיעו במקרה לגן העדן מדגסקר. שם לא היו טורפים או קופיפים אחרים שהתחרו איתם על אוכל וטריטוריות והם חגגו. התרבו והתפתחו באבולוציה לעשרות מיני למורים, היום יש כ 32 מיני למורים אבל 15 מינים נוספים הוכחדו על ידי בני האדם שהגיעו לאי לפני כ- 1500 שנה ממזרח אסיה (המינים שהוכחדו היו הלמורים הגדולים שהגדול מבניהם הגיע לגודל של גורילה). הסיפור היפה הזה כיצד הגיעו היונקים למדגסקר מקובל היום על רוב החוקרים אבל כנראה שלעולם לא נדע את האמת לכן כל אחד יכול לדמיין לו סיפור שונה. ממשפחת הטורפים הגיעו רק נציגי הגחוניים ומהם התפתחו הנמיה עם זנב הטבעות, הפוזה פוזנה, והפוזה טורפת הלמורים. כמו כן יש באי קיפודים מעניינים, עטלפים, ציפורים אבל ללא ספק הממלכה המדהימה ביותר שייכת לוחלים. במדגסקר כ 300 מיני זוחלים וכל הזמן מוצאים החוקרים מינים חדשים לאוסף, 90% מהמינים אנדמים זה אומר שהם נמצאים רק במדגסקר, יש שם נחשים מוזרים ושממיות אבל משפחת הזיקיות היא המרשימה בעולם, 135 מיני זיקיות, 3/4 מכלל הזיקיות בעולם. מהזיקית הגדולה בעולם שמגיעה לשישים סנטימטרים ועד זיקית הקרקע הקטנה בעולם שגודלה 10 סנטימטרים. האבולוציה עשתה עבודה טובה עם הזיקיות ויצרה מגוון מעניין, זיקיות עם קרניים גדולות, זיקיות בצבעים עזים ובצורות משונות כאלו שנראות כמו עלים או כמו מפלצות אני יכולה רק לומר שלא מאמינים שיש יצורים כאלו בעולם עד שלא רואים. הזיקיות מותאמות להליכה על ענפים ועיניים שזזות לכיוונים שונים מבלי להזיז את הראש, זה מצוין להגנה מפני טורפים וללכידת טרף, הזיקים שולפת לשון ארוכה כאורך גופה וברבע השניה מגיעה ולוכדת את החרק המבוהל.

כשהגעתי לראשונה למדגסקר לא הצלחתי להפסיק להתרוצץ ולראות כמה שיותר, למורים ששרים, למורים שקופצים ו"ורוקדים" על האדמה כמו הסיפקות, אנשים עם תרבויות מגוונות מהמזרח ומאפריקה גן עדן של בעלי חיים ונוף. אבל אז התחיל החלום לראות את הפוזה שהיא חיה לבד ופעילה בלילה וכל מי ששאלתי ידע איפה יש אבל מעולם לא ראה אחת. אז חזרתי למדגסקר עם דנדן והתחלנו בחיפושים, במזרח האי שטנו על נהר לשמורה נידחת כדי לחפש את הפוזה בדרך "תקפה" אותנו מכת ארבה וכל השמים התכסו בשחור אז עשינו לנו ארוחת ערב מארבה ואורז, היה מצויין. אבל לא ראינו פוזה. נסענו 20 שעות רצופות בדרך נוראית שקופצים בה בין הבורות והגענו עם גב שבור ליער הצרפתי שם אמרו לנו המומחים תמיד רואים פוזה, ישבנו כל ערב עם תרנגולת קשורה ביער כפיתיון לפוזה וחיכינו, נעקצנו מיתושים וראינו עטלפים, למורים וחיפושיות מוזרות וצפרדעים צבעוניים אבל לא ראינו פוזה. לפחות נשארה לנו התרנגולת לארוחת ערב. נסענו דרומה לשמורה פרטית וראינו את הסיפקות המרקדות ואת  העש הכי גדול בעולם בצבעי צהוב ובגודל כף יד ונחשים בצורת ענף, ועכבישים מוזרים עם קורים ענקיים אבל לא ראינו פוזה. נסענו צפונה והתאהבנו בלמור הכתר התרחצנו בתוך מערה עמוקה וחשוכה שבתוכה זורם נחל ומפלים והתלהבנו מהצינגי, תצורת נוף של סלעי גיר שפיציים. אבל לא ראינו פוזה. נסענו יומיים בדרכים קשות ועברנו עשרות נהרות בדרך על גבי רפסודות והגענו לאי קטן שם רואים את האי-אי הלמור המוזר ביותר. יש לו עיניים גדולות כי הוא פעיל בלילה, אוזניים ענקיות לשמוע את הזחלים שבעץ ואצבע אמצעית דקה דקה ששולפת את הזחלים מהעץ אחרי שהשניים החדות נוגסות בקליפת העץ. אבל לא ראינו את הפוזה. הסתובבנו 45 יום ועברנו הרפתקאות מופלאות שבהזדמנות אחרת אספר לכם אבל לא ראינו את הפוזה. יומיים לפני הנסיעה לדרום אמריקה נסענו לשמורה לא רחוקה מעיר הבירה אנטננריבו ושם עקבנו אחרי האינדרי, למור יפיפה בצבעי שחור לבן שמזמר ומכריז על טריטוריה בשירה מדהימה שנשמעת למרחק של 3 קילומטרים, פתאום הגיעה אלי אישה שעובדת בשמורות הטבע של מדגסקר ושואלת אותי אם אני זאת שמחפשת את הפוזה, אני חושבת שאין אחד במדגסקר שלא ידע על האובססיה שלי לראות את הפוזה, אמרתי לה שכן והיא אמרה באדישות, "יש שתי פוזות עכשיו על העץ במעלה הגבעה". עכשיו אתם מבינים למה רצתי כל כך מהר ולמה התרגשתי לראות את יצירת הפאר שהטבע יצר באי רחוק באוקינוס ההודי. הפוזה בשלב מסויים ירדה מהעץ הסתכלה לי בעיניים קפצה על הקרקע ונעלמה בתוך היער, ראשה זקוף וזנבה מורם. דנדן הצליח להנציח רגע זה ואני יכולתי לטוס עם חיוך שלא ירד לי מהפנים לדרום אמריקה להמשך הטיול שלנו.