רצתי הכי מהר שיכולתי, מחליקה בבוץ אבל קמה וממשיכה לרוץ, מועדת על גזעים של עצים, נושמת ונושפת וחושבת לעצמי "רק שלא אפספס אותם", תיק הצילום שעל כתפי חותך ומכאיב לי אבל אני אפילו לא מאיטה ותוהה איפה דנדן והאם גם הוא יספיק להגיע. מרחוק אני רואה את העץ הגבוה ומספר אנשים לידו מסתכלים כלפי מעלה, אני מתפללת שלא איחרתי. כשאני מגיעה לעץ האנשים מפנים לי מקום כדי להסתכל בחיה שאני מחפשת כבר 45 ימים ברחבי מדגסקר. זוהי הפוזה. אני מרימה מבט ורואה זוג פוזות בצמרות העצים בגובה של כעשרים מטר, קופצות בקלילות מענף לענף ועורכות מופע חיזור. הן מתעלמות ממני לחלוטין כי זה הרי הטורף הכי גדול במדגסקר שטורף למורים אז ממה יש לו לפחד. אורכו כשני מטרים כשמטר אחד זה הזנב, הזנב הארוך מאפשר לו לתמרן בין צמרות העצים ולקפוץ מעץ לעץ בגבהים ולחפש למור לארוחת ערב. הפוזה שייכת למשפחת הגחוניים וקרובת משפחה של הנמיה ולא של החתול כמו שחשבו במשך שנים רבות. היא נראת משהו בין פנתר לדוב אבל בעצם היא נראת כמו חייזר. אני עומדת שם עם הראש למעלה רועדת מהתרגשות ומהריצה המטורפת, דנדן מצטרף אלי והוא מאושר שהצלחתי לראות את הפוזה ולהגשים חלום יומיים לפני שאנחנו צריכים לעזוב את מדגסקר ולטוס לדרום אמריקה. אבל בואו נתחיל מהתחלה. אם הייתי כותבת כתבה זו לפני שהסרט "מדגסקר" היה יוצא למסכים הייתי צרכה להסביר לכם שמדגסקר זהו אי גדול מאוד פי 30 ממדינת ישראל שפעם הוא היה מחובר ליבשת אפריקה והתנתק ממנה בתקופת הדינוזאורים לפני 165 מיליון שנה לפני שהיו בעולם יונקים ונדד לו באוקינוס ההודי עד מקום מושבו היום. אז איך זה שיש באי יונקים כמו הלמורים, כנראה שמספר קופיפים קטנים ופרמיטיבים מאפריקה שהיו פעילי לילה וביום ישנו בתוך בולי עץ נסחפו עם בולי העץ ברחבי האוקינוס עד שהגיעו במקרה לגן העדן מדגסקר. שם לא היו טורפים או קופיפים אחרים שהתחרו איתם על אוכל וטריטוריות והם חגגו. התרבו והתפתחו באבולוציה לעשרות מיני למורים, היום יש כ 32 מיני למורים אבל 15 מינים נוספים הוכחדו על ידי בני האדם שהגיעו לאי לפני כ- 1500 שנה ממזרח אסיה (המינים שהוכחדו היו הלמורים הגדולים שהגדול מבניהם הגיע לגודל של גורילה). הסיפור היפה הזה כיצד הגיעו היונקים למדגסקר מקובל היום על רוב החוקרים אבל כנראה שלעולם לא נדע את האמת לכן כל אחד יכול לדמיין לו סיפור שונה. ממשפחת הטורפים הגיעו רק נציגי הגחוניים ומהם התפתחו הנמיה עם זנב הטבעות, הפוזה פוזנה, והפוזה טורפת הלמורים. כמו כן יש באי קיפודים מעניינים, עטלפים, ציפורים אבל ללא ספק הממלכה המדהימה ביותר שייכת לוחלים. במדגסקר כ 300 מיני זוחלים וכל הזמן מוצאים החוקרים מינים חדשים לאוסף, 90% מהמינים אנדמים זה אומר שהם נמצאים רק במדגסקר, יש שם נחשים מוזרים ושממיות אבל משפחת הזיקיות היא המרשימה בעולם, 135 מיני זיקיות, 3/4 מכלל הזיקיות בעולם. מהזיקית הגדולה בעולם שמגיעה לשישים סנטימטרים ועד זיקית הקרקע הקטנה בעולם שגודלה 10 סנטימטרים. האבולוציה עשתה עבודה טובה עם הזיקיות ויצרה מגוון מעניין, זיקיות עם קרניים גדולות, זיקיות בצבעים עזים ובצורות משונות כאלו שנראות כמו עלים או כמו מפלצות אני יכולה רק לומר שלא מאמינים שיש יצורים כאלו בעולם עד שלא רואים. הזיקיות מותאמות להליכה על ענפים ועיניים שזזות לכיוונים שונים מבלי להזיז את הראש, זה מצוין להגנה מפני טורפים וללכידת טרף, הזיקים שולפת לשון ארוכה כאורך גופה וברבע השניה מגיעה ולוכדת את החרק המבוהל.

כשהגעתי לראשונה למדגסקר לא הצלחתי להפסיק להתרוצץ ולראות כמה שיותר, למורים ששרים, למורים שקופצים ו"ורוקדים" על האדמה כמו הסיפקות, אנשים עם תרבויות מגוונות מהמזרח ומאפריקה גן עדן של בעלי חיים ונוף. אבל אז התחיל החלום לראות את הפוזה שהיא חיה לבד ופעילה בלילה וכל מי ששאלתי ידע איפה יש אבל מעולם לא ראה אחת. אז חזרתי למדגסקר עם דנדן והתחלנו בחיפושים, במזרח האי שטנו על נהר לשמורה נידחת כדי לחפש את הפוזה בדרך "תקפה" אותנו מכת ארבה וכל השמים התכסו בשחור אז עשינו לנו ארוחת ערב מארבה ואורז, היה מצויין. אבל לא ראינו פוזה. נסענו 20 שעות רצופות בדרך נוראית שקופצים בה בין הבורות והגענו עם גב שבור ליער הצרפתי שם אמרו לנו המומחים תמיד רואים פוזה, ישבנו כל ערב עם תרנגולת קשורה ביער כפיתיון לפוזה וחיכינו, נעקצנו מיתושים וראינו עטלפים, למורים וחיפושיות מוזרות וצפרדעים צבעוניים אבל לא ראינו פוזה. לפחות נשארה לנו התרנגולת לארוחת ערב. נסענו דרומה לשמורה פרטית וראינו את הסיפקות המרקדות ואת  העש הכי גדול בעולם בצבעי צהוב ובגודל כף יד ונחשים בצורת ענף, ועכבישים מוזרים עם קורים ענקיים אבל לא ראינו פוזה. נסענו צפונה והתאהבנו בלמור הכתר התרחצנו בתוך מערה עמוקה וחשוכה שבתוכה זורם נחל ומפלים והתלהבנו מהצינגי, תצורת נוף של סלעי גיר שפיציים. אבל לא ראינו פוזה. נסענו יומיים בדרכים קשות ועברנו עשרות נהרות בדרך על גבי רפסודות והגענו לאי קטן שם רואים את האי-אי הלמור המוזר ביותר. יש לו עיניים גדולות כי הוא פעיל בלילה, אוזניים ענקיות לשמוע את הזחלים שבעץ ואצבע אמצעית דקה דקה ששולפת את הזחלים מהעץ אחרי שהשניים החדות נוגסות בקליפת העץ. אבל לא ראינו את הפוזה. הסתובבנו 45 יום ועברנו הרפתקאות מופלאות שבהזדמנות אחרת אספר לכם אבל לא ראינו את הפוזה. יומיים לפני הנסיעה לדרום אמריקה נסענו לשמורה לא רחוקה מעיר הבירה אנטננריבו ושם עקבנו אחרי האינדרי, למור יפיפה בצבעי שחור לבן שמזמר ומכריז על טריטוריה בשירה מדהימה שנשמעת למרחק של 3 קילומטרים, פתאום הגיעה אלי אישה שעובדת בשמורות הטבע של מדגסקר ושואלת אותי אם אני זאת שמחפשת את הפוזה, אני חושבת שאין אחד במדגסקר שלא ידע על האובססיה שלי לראות את הפוזה, אמרתי לה שכן והיא אמרה באדישות, "יש שתי פוזות עכשיו על העץ במעלה הגבעה". עכשיו אתם מבינים למה רצתי כל כך מהר ולמה התרגשתי לראות את יצירת הפאר שהטבע יצר באי רחוק באוקינוס ההודי. הפוזה בשלב מסויים ירדה מהעץ הסתכלה לי בעיניים קפצה על הקרקע ונעלמה בתוך היער, ראשה זקוף וזנבה מורם. דנדן הצליח להנציח רגע זה ואני יכולתי לטוס עם חיוך שלא ירד לי מהפנים לדרום אמריקה להמשך הטיול שלנו.